יום שישי, 3 בינואר 2014

סיפור משפחתי, מאז שלמה המלך דרך רבי נחמן ועד הקולנוע היפני

סיפור משפחתי הוא אחד הסרטים בעלי המשמעות הגבוהה ביותר שצפיתי בהם לאחרונה. אני פעמים רבות שואלת את עצמי במהלך הצפייה בסרטים, למה הבמאי עשה את הסרט? מה היה לו כל כך בוער לספר לי? וכמובן מתבוננת ב- איך הוא בחר לספר את זה. פעמים רבות, הרבה מהסרטים נשארים עם הבחירות המוגמרות של הבמאי ב"איך" ולא משיבים באמת על השאלות של מה או למה- יש הרבה סרטים שבייצוג הסיפורי שלהם אנחנו קופצים ו"נעים" לא בגב החוט.

סיפור משפחתי מצליח להדק את הנרטיב ולענות על השאלות כמו למה ומה בער לבמאי לספר לי כי הוא מספר סיפור שהוא במהותו תמה (ולא רק רמה-חידוש) ובלבו של הסרט סוגיה גורלית: מה חזק יותר, קשר דם או קשר רגשי- מה קובע?
הנרטיב של הסרט- תינוקות שהוחלפו בעת לידתם- אינו חדש. למעשה הוא קיים גם במשלי שלמה המלך וגם בסיפורי רבי נחמן וגם בוואריאציות ספרותיות של בן המלך והעני וגם באגדות עם.
החידוש של הבמאי היפני, הירוקאזו קורה-אדה הוא בהפיכת הסיפור המשפחתי למקרה מבחן של דמות האב המודרני וגם הפיכת הסיפור למשל על תפקיד ההורות בכלל ובחיים המודרניים בפרט.
ריוטה (מסהארו פוקויאמה), אדריכל  שאפתן הישגי ובורגני, נשוי למידורי (מאצ'יקו אונו) אישה נאה ורגישה, שלא ברור מהם שאיפותיה האישיות או הנשיות. בסיפור היא אינה אוטוריטה אלא פועלת בעיקר סביב גורל משפחתה. לזוג יש בן  קייטה (קייטה נינומייה) שקצת איטי בהתפתחותו וזקוק לשיעורי תגבור.
הפסטורליה המשפחתית מתנפצת, ביום בהיר אחד, כאשר ניחתת על בני הזוג הודעה  ממנהלי בית החולים בו נולד בנם כי הוא הוחלף בעת לידתו עם ילד אחר.
איך מתמודדים עם בשורה כזו (לא רחוק, תחשבו על עצמכם בנעלים של הדמויות)? איך מצליחים בכלל לקלוט שהבן שגידלת במשך 6 שנים וקרא לך אבא הוא בעצם לא הבן האמתי שלך?(אכן מחשבה מפחידה) ומה חשוב יותר? שש השנים בהם התפתחו הקשר והקרבה או שמה קשר הדם הוא מעל  הכל?
בהמשך הזוג נפגש עם ההורים הביולוגים של קייטה (רירי פורנקי ויוקו מאקי היפיפייה). ההורים הביולוגים הם אנשים פשוטים בני המעמד הבינוני. לאב חנות מאולתרת והוא אדם חם בעל ידי זהב, ואשתו עובדת כמוכרת ברשת מזון מהיר. הזוג מגדל באהבה רבה את הבן (צ'ו-גן הואן) הביולוגי של ריוטה ומידורי.
מתפתח קונפליקט קשה מנשוא: האם להחזיר כל אחד מהבנים להוריו הביולוגים? האם קשר הדם ינצח את ההרגלים והחינוך שהושרשו בכל אחד באופן שונה לחלוטין במהלך ששת השנים האחרונות?
במהלך הניסיונות להתמודד עם הבשורה, התחושות והקונפליקטים הפנימיים שהמשבר מעורר אנחנו מתוודעים לתפקידו של האב וקיימת ביקורת סמויה על הניכור הפוסט מודרני העכשווי בין אב לבן.
ניכור שבמוקדו ההתמכרות להצלחה ולקריירה וההישאבות אל החוץ. תוך כדי וויתור נרחב וכואב על הפנים, על האינטימי ועל אותם רגעים המבקשים מהנפש התכנסות פנים משפחתית. 
עכשיו כשנוחתת הבשורה הקשה, מה עושים? ריוטה חושב על פתרונות טוטאליים, פועל יוצא של מעמדו וממונו, אך עמדתה של אשתו הרגישה וגישתם של בני הזוג המגדלים את בנו גורמים לו לראשונה לבחון את עצמו ואת השקפותיו. לבסוף, על אף שכל בן חוזר למשפחתו הביולוגית,  החיבוק האמתי הוא דווקא החיבוק בין ריוטה לבנו הלא ביולוגי קייטה והוא מתרחש בעקבות תהליך עמוק שריוטה עובר ביחס לעצמו ולתדמית שהוא ניסה לשמר על עצמו.
בסרט כאמור בולטות נשית. אמא, זו אמא, זו אמא. יש את שתי האימהות וגם את הסבתא המסורה ובת הזוג של אביו של ריוטה וגם את אחות בית החולים המועדת. הן מצטיירות כנשים יפות שהרגש מוליך את מעשיהן. למעשה הרגש בסרט הזה שכולו על משפחה הוא רגש בין אבות לבנים וייתכן שאם היה מדובר בבנות הצבעים בציור הקולנועי היו משתנים. וגם המהות הפנימית. הסרט גברי גם בצעצועים של הבנים ואפילו בנופים האפורים, האורבניים שמנופים ומכוניות במרכזם. הגברים בעלי מאפיינים ואפיונים דומיננטיים יותר ביחס לנשים. ועם זאת, בסרט הזה זה נכון.
העבודה עם הרגש של האימהות בצל התוקף הגברי הוא אפילו מבריק. נגינת הפסנתר, למשל, מבטאת לאורך הסרט רגש שההתערבות הגברית מחבלת בו.
המשל הספרותי של הבן האובד בצל היקום (והקיום) מזכיר  את מערכת היחסים בין אלוה-ים (האב) לאדם (הבן). איך האדם המודרני (הבן) אימץ הרגלים רחוקים מטבעו הביולוגי ושכח את אלוה-ים (האב). סרט נפלא.

מרלין וניג

ולסיכום :
בכדל: 3

כוכבים: 4.5

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה