בזוהר הקדוש כתוב כי המבט הוא ראשית המוות והמבט בסרט
"עומאר" של הבמאי הפלסטינאי האני אבו אסעד, אכן כזה. נקודת התצפית של
המצלמה בסרט שונה וחדשה לחלוטין משום שהיא מתצפתת מעבר לגדר על המטען הכבד הזה של
הסכסוך הערבי ישראלי או ישראלי ערבי (או איך שלא תגדירו).
הסרט בדומה לסרט
"בית לחם" (של הבמאי יובל אדלר) מפגיש אותנו עם עולם החקירות של
השב"כ וקשרי הפעולה בינו לבין הפלסטינאים בגדה המערבית. אך בשונה מ"בית
לחם" שמן המנוע והתבערה העלילתי היא האהבה בין שני צעירים, עומאר ונאדיה.
הפעם אישה שזורה עמוק בלב העלילה.
ב"עומאר" כמצופה, הרבה "שוטים" והרבה דם. חקירות
השב"כ אלימות במיוחד, הישראלים מעבר לגדר מצטיירים כעם רחוק מרחמן. עומאר,
גבר יפה ומפוסל פנים, נתפס על ידי השב"כ בעקבות פעולת התנגדות מתריסה שביצע עם שני חבריו, אחד
מהם הוא אחיה של נאדיה ממנו עליו לבקש את ידה.
למרות שחלקו בפעולה היה קטן יחסית, הוא לא היה המתכנן ולא המבצע
והשב"כ מודע לזה, רמי מנהל החקירה שלו מתעלל בו קשות, פיזית אבל גם נפשית כי
הוא מחזיק את הקלף המנצח "נאדיה" מה שמאפשר לו לתעתע בעומאר שתנאי
הכליאה שלו בשב"ס מכפירים ורק התשוקה לנאדיה מפיחה בו חיים ותקווה. הוא יוצא
מהכלא לכאורה על מנת לעזור לשב"כ, מרגיש את הנאמנות שלו ל"בית"
ורוצה להרגיש שולט אבל מאבד שליטה.
האהבה בין עומאר לנאדיה מעניקה ל"כיבוש" כפל משמעות. ה"כיבוש" קיים בנוסח המלחמתי ובנוסף קיים הרובד של ה"כיבוש" הרומנטי. אבל
הדרך לאהובה רצופה מכשולים דרמטיים ועומאר יעשה הכל כדי להגיע אל אהובתו. קיימת
ביניהם חלופת מכתבים רומנטית והוא מסכן את חייו רגע אחרי רגע, ממש תרכובת אקשן
מרוכז בגופו והכל כדי לפלס את הדרך לנאדיה.
עומאר מצטייר כגיבור תם. ליבו טהור אך הרע מקיף אותו. לכאורה כל
החלטותיו לאורך העלילה מונעות מהרצון לממש את אהבתו. הרגש גובר על השכל במקרה
הגברי הזה.
נאדיה היפיפייה מעוצבת גם היא כצעירה תמה. היא אוהבת את עומאר
ומשתוקקת אליו לא פחות. אבל היא דואגת, לא מבינה למה חושדים בו שהוא בוגד, לא
יודעת אם להאמין.
אני לא אעשה ספויילר, רק אומר שכמו שכל הדמויות סביב עומאר הן
עקלקלות, נאמנות ובוגדניות בו זמנית כך גם נאדיה בשלבי התעתוע הופכת לחשודה. מה
שהופך את דמותה לסטראוטיפית במיוחד או באנליזה גברית מופשטת: אני מסוגל לאהוב
אותך כי את יפה ואת תמה ואת תהיי אישה טובה. נאדיה במידה רבה משתקפת דרך עומאר גם
בהלימות וגם באלימות.
מבחינת מאפייניה, היא גם לומדת ומקווה לסיים את לימודיה ויום אחד גם
לחצות את הגדר אבל מצד שני היא אוהבת את עומאר אז היא תוותר על החלומות ותגור איתו
גם בגדה. חלופת המכתבים בינה לבינו הופכת אותה לכמעט משוררת, למישהי בעלת מעוף.
אבל כל אלה לא מעניקים לה מורכבות או חוכמה והיא נותרת במידת מה פלקטית.
הסוף המפתיע למדי ממחיש זאת במיוחד. השגותיה ובחירותיה נאיביות מאוד
ודווקא בסוף חלופת המכתבים נתפסת כמשגה ובהיעדר שיחה מעמיקה, החיים חומקים משניהם
ברגע בין האצבעות.
העלילה טעונה בביקורת חריפה שסוגרת על הגיבורים. היא סוגרת גם עלינו.
אנחנו גם מרגישים אקדח ברקה וכמו שרמי אומר לעומאר "אקדח הוא כמו אישה, צריך
להתנהג אתו בעדינות כדי שיתנהג אתנו בעדינות"...
האם זו האישה או האקדח, הייאוש או התקווה, הנאמנות או הבוגדנות,
הסכסוך או הכיבוש? סרט עם הרבה סימני שאלה אישה צעירה ויפה אך נאיבית במרכז
ודמויות נשים שוליות מסביב.
האם הסרט מלמד אותנו על ייחודה של האישה הפלסטינאית, מטעניה, פחדיה,
הגיגיה? רק דרך האהבה לגבר שיעשה למענה הכל. ועם זאת, סרט כובש מזווית באמת לא
שגרתית אם כי שנויה במחלוקת.
מרלין וניג
ולסיכום :
בכדל: 2
כוכבים: 4
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה