יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

רוז ווטר

תחילתו של רוז ווטר בזכרונותיו של גיבור הסרט, מזיאר בהארי, מהמסגדים של אירן, מריחות הזיעה ומי הורדים, מזכרונות שהוא נוצר על אחותו הקומוניסטית, שמתה בכלא האירני. אולם הסרט קרוי על שם רוזווטר אחר לגמרי – חוקרו של בהארי בכלא האירני, בו נכלא באשמת ריגול. למה נקרא הסרט "רוז ווטר" בשתי מילים ולא רוזווטר במילה אחת או פשוט מי ורדים? לאלוהי התרגום הפתרונים.
למה את החוקר האירני משחק שחקן דני (קים בודניה) ואת הגיבור עצמו שחקן מקסיקני (גאל גרסיה ברנאל)? את השאלה הזו כבר צריך ככל הנראה להפנות לג'ון סטיוארט. העובדה שמנחה הדיילי שואו, שהנחה בעבר גם את טקס האוסקר, הוא הבמאי והתסריטאי של הסרט, היא זו שמעוררת בו עניין מלכתחילה.

סטיוארט לקח הפסקה של כמה חודשים מהדיילי ג'וב שלו כדי לביים את סרטו הראשון, אליו הוא מקושר באופן עקיף: כשבהארי, גיבור הסיפור, עיתונאי קנדי ממוצא אירני, נסע לאיראן ב-2009 כדי לסקר את הבחירות מטעם המגזין ניוזוויק, הוא לקח חלק גם במערכון קומי קצר של הדיילי שואו, והתבדח על היותו מרגל. האיראנים לקחו את המערכון הזה בשיא הרצינות, עצרו את בהארי וחקרו אותו במשך חודשים בנסיון להוציא ממנו הודאה שהוא מרגל של הסי.אי.איי, המוסד, ה-M-16 ושאר ארגוני הביון המערביים.
בהארי שרד את התופת וחזר כדי לכתוב על זה את הספר "ואז הם באו בשבילי". הטענה המועלית בסרט היא שבהארי נעצר לא בגלל הבדיחה האומללה ההיא, אלא כי תיעד בזמן אמת את המהומות שליוו את מערכת הבחירות הסוערת ההיא, את הפגנות הענק ואת הרג המפגינים. הסרט מנסה להעלות על נס את חופש הביטוי, את רוח החופש, את האומץ של האדם הקטן שעמד מול שלטון הרשע ויכל לו.
אלא שזה לא בדיוק מצליח, והסיבה המרכזית היא שסיפורו של בהארי, מבלי לזלזל לרגע בקשיים שעבר, הוא לא בדיוק סיפור גבורה יוצא דופן. הוא לא עשה איזה אקט הירואי של אומץ לב מופתי, אלא את העבודה שלו. הוא לא עבר עינויים קשים, לפחות לא על פי הסרט - המקסימום שאנחנו רואים זה את החוקר רוזווטר מטיח את ראשו בשולחן. הוא לא שמר על עקרונותיו מול חקירה נוקשה וצולבת – בהזדמנות הראשונה שניתנה לו הוא הודה בכל המיוחס לו, בטלוויזיה הממלכתית, כי הבטיחו לו שאחרי זה הוא יוכל ללכת הביתה. מובן שאי אפשר לבוא אליו בטענות, אבל לא זה החומר שממנו נוצרים מיתוסים, ומותר לנחש שהסיבה היחידה שבגללה בחר סטיוארט לביים דווקא את הסיפור הזה הוא הקשר האישי שלו לסיפורו של בהארי והאחריות העקיפה שלו לכליאתו. בהתאם לכך, הרגעים הקטנים שבהם הסרט מתעלה הם לאו דווקא הרגעים בהם מכוסות עיניו של בהארי והוא הולך אל הלא נודע, או בחדר החקירות. הם במקומות בהם הוא מוצא נחמה: קרן שמש החודרת לחצר בה הוא נמצא. ריקוד שהוא רוקד לפי מוזיקה המתנגנת בראשו בלבד. שיחות שהוא מנהל עם אחותו ואביו המתים. אלה גם המקומות שמוציאים את המיטב מגאל גרסיה ברנאל.
ובכל זאת יש זווית אחת של הסיפור הזה שלא מסופרת כמעט בכלל: זו הזווית של הנשים. אשתו של בהארי עשתה קמפיין רשת ענק לשחרורו של בעלה. אמו ישבה מחוץ לבית האסורים מדי יום. אפילו מזכירת המדינה האמריקאית הילארי קלינטון התייחסה לכליאתו, הודיעה שמדובר במשפט ראווה ודרשה לשחררו. עבור בהארי, הידיעה שהנשים בחייו נלחמות עבורו – החוקר רוזווטר מספר לו על כך מתוך ציפיה שיתקשר לאשתו וידרוש ממנה להפסיק - הייתה נקודת מפנה. היא נתנה לו תקווה וכוחות לעמוד מול שוביו, ואפשרה לו אפילו להתייחס בהומור לסיטואציה. ובכל זאת המאבק שלהן, החשוב והראוי, וזה שככל הנראה גם הביא את התוצאות, לא נראה ולא נשמע.
 מיכל סופר זמרני
ולסיכום :
3 כוכבים
בכדל – 1


תגובה 1:

  1. מבלי לזלזל לרגע במבקרת. גיבורים אמיתיים יש רק באגדות. לעניות דעתי, סרט מצויין, שנון, מלא במטפורות. ונראה מהימן למציאות. אכן, חסר הצד של הנשים בסיפור, לדעתי במטרה להדגיש את סבלו הנפשי של הגיבור והניסיון של מעניו לשבור את רוחו.

    אמיתי מדן.

    השבמחק