יום שישי, 9 בינואר 2015

את לי לילה

את סרטו של אסף קורמן ראיתי בפסטיבל קאן האחרון, וזו היתה אחת ההקרנות המרגשות בחיי. נכון, היו לה את כל התנאים המקדימים – סרט ישראלי, פסטיבל קאן, גשם בחוץ ואולם קולנוע נוח ממש בפנים, אבל זה לא היה רק זה.
התסריט של לירון בן שלוש (שמככבת בתפקיד הראשי, ועושה זאת מדהים), עוסק בבסיסו במערכת יחסים של שתי אחיות. חלי (בן שלוש), שמטפלת באחותה גבי, הסובלת מפיגור שכלי (דאנה אבגי, בהופעה הטובה ביותר שלה שראיתי בשנים האחרונות). חלי מקדישה את חייה לטיפול באחותה, על כל המשתמע מכך. אך למרות הטיפול האין סופי, היא מצליחה לקיים סוג של מערכת יחסים עם זוהר (יעקוב דניאל זאדה), מורה לספורט שעדיין גר אצל אמא שלו.  
התסריט של בן שלוש והבימוי של אסף קורמן מתאחדים לאחד הסרטים הכי רגישים ויפים שעברו במסך הקולנוע הישראלי בזמן האחרון.
קורמן ובן שלוש מציגים סרט שרואים עליו שנעשה בשותפות אמיתית, אהבה, הבנה, וכבוד הדדי, גם אחד כלפי השניה, גם כלפי הדמויות וגם כלפי הצופות.
מערכת היחסים בין שתי האחיות, והחיים של שתיהן כפי שמוצגים על המסך מעבירים לצופות מערכות יחסים משפחתיות ובין אישיות בצורה פשוטה אך לא פשטנית, רגישה אך לא רגשנית. מעבר לכך, בן שלוש וקורמן מייצרים חווית נשית מיוחדת אשר אינה שופטת לרגע את הדמות החווה אותה, ולא את הצופה שהגיעה לקולנוע על מנת לראות את הסרט.
אך "את לי לילה" לא עוסק רק בנשיות, או בנשים ומערכות היחסים שלהן. כמו שאינו עוסק רק בפיגור שכלי לעומת אפשרות לחיים ללא מוגבלות. "את לי לילה" עוסק בעולם של מעמדות נמוכים, אשר נדפקים כל פעם מחדש בגלל המערכת.
חלי היא המטפלת היחידה באחותה, והיא גם עובדת כמאבטחת בבית ספר (שם תפגוש את זוהר), אך העובדה שהיא משאירה את גבי בבית גורמת למערכת הרווחה הישראלית להתערב – ולהכריח אותה למצוא לגבי מסגרות נוספות. מבחינת הרווחה, אין כאן שאלות על טובתה האישית של גבי או אחותה, אלא רק ראייה צרה מאד של מערכת ממשלתית שהגדירה לעצמה מראש מהם התנאים הנכונים לחיים "נכונים". החברה מציגה לנו כללים וקווים להתנהגות נורמלית-נורמטיבית אנושית. חלי, גבי וזוהר מפרים את הכללים האלו באתניות שלהם, במעמד שלהם, במערכות היחסים שלהם ובפרקטיקות היומיות שלהם. חייה של חלי הם התנגדות למערכת, וכך גם חייו של זוהר – גבר כבן 30 שחי אצל אמו ואוכל ישירות מתוך הסיר. ההתנגדות הזו, והפרת התנאים הראשוניים לחיים "נכונים", יגרמו לכך שבסופו של דבר חלי, גבי וזוהר יגררו אל תוך מערכת יחסים משולשת, אשר שום דבר בה אינו צפוי, אך הכל בה לגיטימי ומובן. 
הסרט אינו קל לצפייה, והרגעים הטובים ביותר בו הם גם הרגעים הקשים ביותר, אבל זה שווה כל רגע. במהלך הסרט היתה לי לחלוחית כזו בעין, אבל לא באמת בכיתי, לא יודעת למה. בסיום הסרט, לעומת זאת, נעמד כל הקהל על רגליו והריע ארוכות ליוצרים וליוצרות שנכחו באולם. מחיאות הכפיים המשיכו והמשיכו בערך 20 דקות, וכמה דקות מהרגע שהן התחילו מצאתי את עצמי בוכה. ואז הבנתי, לאורך הסרט לא הצלחתי באמת לשחרר את המועקה הזו בגרון, שנמצאת שם לא רק בגלל המצב של שתי האחיות אל מול העולם, אלא גם בגלל הרגישות המדהימה של התסריט והבימוי בכלל, והחוויה האנושית שהסרט מעביר. לאורך הסרט הייתי כולי בתוך החוויה הזו, ולא מחוצה לה. לא ביקרתי או שפטתי או חשבתי מה אני חושבת, אלא הצלחתי להיכנס (אני מקווה) אל הנפשות שראיתי על המסך. בסיום הסרט, עם מחיאות הכפיים והקרדיטים, חזרתי לעצמי, והצלחתי לשחרר.
לכו לראות. נדבר אחרי זה.
ליאור אלפנט
בכדל – 3


לא בכדל – 5 כוכבים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה