יום שבת, 17 בינואר 2015

לא נשבר

אנג'לינה ג'ולי - אחת מהשחקניות הבולטות בהוליווד לא רק בגלל יכולות המשחק שלה או המראה שלה, אלא גם במשפחתה, בחינוך ילדיה, ובעמדותיה הפוליטיות - מביימת ב"לא נשבר" תסריט שעיבדו האחים כהן על פי ספר של לורה הילנברנד – סיפורו האמיתי של לואי זמפריני.

זמפריני (ג'ק אוקונול) היה אצן באולימפיאדת ברלין של 1936 (אותה אולימפיה של ריפנשטהאל), ובמלחמת העולם השנייה שירת בחיל האוויר האמריקאי. מטוסו נפל בים, והוא בילה יותר מארבעים יום על סירת הצלה יחד עם עוד שני בחורים אחרים. בסופו של הסיוט הזה, מצאו את הסירה חיילים יפנים, וזמפיריני "בילה" את ימיו במחנה שבויים יפני בעבודת פרך תחת עינו הפקוחה של מנהיג מחנה סדיסט. הוא ניצל, וחי עד לא מזמן.
כשחיפשתי את נקודת המבט של ג'ולי תהיתי לעצמי – האם יש מחויבות מסוימת לנשים חזקות מאד בתעשיית הקולנוע, כלפי נשים אחרות? גם קתרין ביגלו זכתה באוסקר על סרט שעוסק בגבריות אמריקאית והייצוג הנשי בו כמעט אפסי.

אז אוקיי, ג'ולי לא חייבת להציג נשים בסרטה (בתכלס היא לא חייבת לעשות כלום), אבל נגיד וכבר כן עשית סרט על גבריות – האם אני לא יכולה לצפות ממנה שתציג איזושהי ביקורת על הגבריות הזו? לא תאדיר אותה, אלא תראה לי מבט ביקורתי עליה? למה לא לקחת תסריט טוב עם גיבורה נשית ולעשות אותו? אם אנחנו לא עושות סרטים על עצמינו, איך נצפה מגברים לספר את הסיפור שלנו? האם עד כדי כך אין קהל לסיפורים נשיים, שגם אנחנו לא רוצות לספר את הסיפורים שלנו, כי אף אחד לא יבוא לראות? אני לא בטוחה לגבי התשובה לשאלות האלה. אני לא רוצה להגיד לאנג'לינה או לנשים אחרות מה לעשות עם הסרטים והתסריטים שלהן, ואני לא חושבת שצריכה להיות מחויבות כלשהי לכלום. לא היתי רוצה לעשות סרטים כי צריך לעשות אותם, היתי רוצה שזה יבוא מהן, מהנשים. עד שכבר יש מישהי כמו ג'ולי בהוליווד, הייתי רוצה שהיא תגבה את האינטרסים שלי, לא של שאר הגברים שבכל מקרה מקבלים בדרך כלל מה שהם רוצים.
לא התפלאתי על "זעם" שהיה סרט גברי של גבר, סתם התבאסתי כרגיל. אצל ג'ולי זה יותר עמוק מזה. זמפריני הוא מופת של גבריות אמריקאית. אצן אולימפי חתיך, חייל בחייל האוויר, שרירי, איטלקי, עושה עיניים לבחורות מגיל שלוש בערך. אפילו כשהוא נלקח ממחנה השבויים לטוקיו על מנת לדבר בשידורי תעמולה כלשהם ברדיו היפני, הוא מודד במבטו את הבחורות היפניות שעוברות במסדרון. רעב, רזה, חולה, תשוש – כל זה לא משנה!  הוא מודד אותן במבטו כאילו שום דבר אחר לא מעניין אותו בעולם. מי שמנסה בכל כוחו לשבור את הגבר האמריקאי הזה הוא מפקד המחנה – ווטאנאבה, אותו מגלם טאקאמאסה אישיהארא, אושייה מוזיקלית יפנית ואדם בעל מראה נזיל מאד מבחינה מגדרית (לפחות בעיני). סצינות על גבי סצינות, שעות על גבי שעות, מענה המפקד את זמפריני, ומעמיד אותו ואת הגבריות שלו למבחן. זמפריני עובר כמובן את כל המבחנים של ווטאנאבה (אחרת לא היו עושים עליו סרט, סביר להניח), אבל גילומו של אישיהארא את מפקד המחנה נותן לו נופח אחר מכל מפקד מחנה שאנו רגילים לראות. ווטאנאבה כל כך נשי, עד כי יש זוויות צילום מסוימות בהן התבלבלתי.
נשיות היא תכונה שמוצבה במשך שנים כשלילית. אפשר לראות את זה קורה ביחס השלילי כלפי הומואים ובכינויי גנאי שהם מקבלים, וביחס כלפי מיעוטים בתקשורת ובמדיה (אין מקום כאן להיכנס לזה, אבל אפילו בשטחיות, תחשבו על המיתוסים לגבי התורכים ויחסי המין שהם כביכול מקיימים, על מנת להשוות בינם לבין נשים, למצב אותם כנחותים, ולחזק את הגזענות). בליהוקו של מפקד
המחנה ובהצבתו אל מול הגבר-גבר שהוא זמפריני, מציבה ג'ולי את אויבי אמריקה כנחותים, נשיים, חלשים – ועם זאת, סדיסטים המנסים לפצות על הגבריות שאבדה להם, או שמעולם לא היתה. גם מבטו של זמפריני על התמונה בחדרו של מפקד המחנה, בו נראה וואטאנאבה הילד עם אביו החייל, לא מצליחה להפוך את המפקד למישהו ש"היה פעם ילד", אלא למישהו שכל חייו נשא את עיניו למודל של גבריות "מוצלחת" – אבא לילדים וחייל. האם יש יותר מזה? גם במודל הישראלי אין.
"לא נשבר" הוא סרט ארוך נורא, עם גיבור באמת מדהים (גם במציאות, קראתי עליו, הוא משהו). הוא מציג חבורת גברים אמריקאים לבנים (הגיבור עצמו איטלקי, אבל גם זה לבן), שהגבריות שלהם נוצצת אל מול הנשיות היפנית הצהובה. כמעט כל סצנה ארוכה מדי, וכמות הפעמים שהסתכלתי בשעון שברה שיא לשנה הזו. ועם זאת יש כמה קטעים מעוררי התפלאות – אבל רק כשחושבות שמדובר בסיפור אמיתי על מישהו ששרד חודש ויותר בסירת הצלה. אז נכון, אחרי "חיי פיי" ו"הכל אבוד" זה לא נראה כזה קשה, אבל בכל זאת זה משהו אחר כשיש לך כרישים מתחת לסירה המתנפחת הזו. מצד שני, כל הזמן חשבתי על סבתא שלי, ועל כמה מדהימה היא, שעברה את כל מסכת העינויים הזו, שלושה מחנות השמדה וצעדות מוות, ואף אחד לא יעשה עליה סרט, כי היא לא אצנית אולימפית, ולא ברחה משום מקום.
וכך, אני חוזרת להתחלה ולשאלה שממנה יצאתי – מי יספר את הסיפורים שלנו אם לא אנחנו?
 ליאור אלפנט
ולסיכום : 
כוכב אחד
בכדל – ממש לא.


  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה