יום חמישי, 16 ביולי 2015

10% ילדה שלי

אני אוהבת סרטים ששוברים לי מוסכמות ומראים לי סיפורים שונים ממה שאני רגילה אליהם, ויותר מזה, אני אוהבת סרטים שנדמה לי שמראים לי סיפורים שונים ממה שכל שאר האנשים רגילים אליהם. כזה הוא 10% ילדה שלי, סרטו החדש של אורי בר-און, שמראה לי סיפור שאני לא רגילה לראות, סיפור על גבריות שאני לא רגילה לראות.

יום שבת, 4 ביולי 2015

הקול בראש

חלק ניכר מחיי העברתי בדיכאון – חלק קטן יותר במה שמכונה – דיכאון קליני. הבעיה האמיתית היא שהמצב הזה, של הדיכאון, לא עובר אף פעם. זאת מלחמה יומיומית. זה משהו שאני צריכה לקום מהמיטה ולנצח כל יום מחדש. כל לילה ללכת לישון ולא להיות בטוחה שזה לא יקרה מחר. אני חושבת שאחת הסיבות שאני כל כך אוהבת קולנוע,היא כי הוא נותן לי את האופציה לברוח מזה, לפחות לקצת. זה לא שהקולנוע לא עוסק בדיכאון – יש המון סרטים על דיכאון, על אנשים ונשים מדוכאות, על התמודדות על המחלה הזו – על העובדה שזו בכלל מחלה. אבל אף סרט לא עשה את זה כמו ש"הקול בראש" עושה את זה. ואני בכלל לא אוהבת אנימציה עד כדי כך.