יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

איש ללא היגיון

אם הייתי מכירה באופן אישי את וודי אלן, הייתי ממשיכה מאולם הקולנוע בו צפיתי ב"איש ללא היגיון" ישר אל ביתו, לוודא שהכל בסדר. אם לשפוט לפי הסרטים האחרונים שלו, נראה שהאיש פשוט שכח שמותר לו להפסיק לכתוב. בעיניי רוחי אני רואה אותו יושב ומתקתק במכונת הכתיבה באופן כמעט אוטומטי, כמו אוגר שרץ בתוך גלגל. מקליד ומקליד ומקליד, עוד דיאלוג חצי מתוחכם, עוד אישה נהדרת, עוד גבר חכם, מבוגר ומריר. לפעמים הוא לוקח הפסקה ויוצא לצלם את המצבים שדמיין עם שחקנים מושכים מאוד על רקע נופים יפים מאוד. הוא בטח לוקח איתו את המכונה, או לפחות מחשב נייד, כדי שיוכל להמשיך להקליד בין טייק לטייק.

"איש ללא היגיון" הוא כל הדברים האלה שהתרגלנו לקבל מהגרסה הנוכחית של אלן. חואקין פיניקס הוא אייב, פרופסור דיכאוני שמתחיל עבודה חדשה במכללה קטנה. כנראה שבסביבה הנידחת אליה הוא מגיע משעמם ברמות קטלניות, כי קשה לחשוב על דרך להסביר כיצד מישהו לא מספיק מבריק או מעניין כמו אייב הפיל ברשתו שתי נשים חזקות ונפלאות תוך כדקה וחצי. בסרט אחר אולי הייתי אומרת "טוב, זה חואקין פיניקס", אבל בסרט הזה הוא נראה כמו מישהו שמריח מזיעה בת שבועיים וטחב.
שתי נשותיו של אייב רואות בו אביר על סוס שחור, כזה שיגאל אותן מחיים משעממים ומהוגנים. נראה ששתיהן כל כך בעניין שהקראש שלהן החל עוד לפני שאשכרה פגשו אותו. האחת היא ריטה, מרצה לכימיה במכללה (פרקר פוזי) הכלואה בנישואין משעממים וחולמת להימלט מהם בסערה עם הבחור המתאים. אייב משתבץ היטב בפנטזיה שרקמה בראשה, והיא מתחילה לחזר אחריו באסרטיביות שהיא כמעט מגוחכת. השנייה היא ג'יל (אמה סטון), סטודנטית צעירה ומוצלחת על גבול השלמות. גם לה יש חבר, שעל הנייר הוא השידוך המושלם בשבילה. אחת לשלוש סצנות בערך היא מבהירה לו או להורים שלה שהיא לא נמשכת לאייב ואז מוסיפה בקריינות שבעצם היא כן.
איפיון הדמויות של ריטה וג'יל כאחת מתמקד בהיותן מועמדות לזיווג עם הדמות הראשית. מה הן מחפשות בבן זוג? האם הן מוצלחות מספיק בעצמן כדי להיות ראויות לו? ריטה, כיאה לעוסקת בכימיה, היא אישה יצרית מאוד אך כזו שגם יודעת בדיוק איך לפעול ומתי. יש לה נוסחה מדויקת לחיזור ונוסחה לשבירת נישואים. ג'יל מתעניינת בפילוסופיה אך גם מפליאה לנגנן בפסנתר. היא לא רק חכמה, אלא גם פיוטית, חרוצה, טהורה. הפרש הגילאים ותחומי העניין לא מונעים מהשתיים להיות דומות להפליא, כאילו ריטה היא מה שג'יל עתידה להיות מתישהו אם תבחר בחיים שגרתיים ומהוגנים.
אבל אייב, גבר חריף שכמותו, לא מתעניין מספיק במשולש האהבה כדי שזה יציל אותו מדיכאונו. הוא מתוסכל מדברים מהותיים יותר - מהעיסוק במדעי הדשא, מכך שמעולם לא הצליח לגרום לשינוי אמיתי בעולם. אך במקום הכי בלתי צפוי, הוא מגלה לפתע את הייעוד שלו - להרוג אדם שלעניות דעתו נוכחותו בעולם מיותרת. להוציא לפועל פשע מושלם שהשלכותיו יהיו חיוביות בלבד. כן, מדובר ב"החטא ועונשו" לאנשים שאין להם כוח לפתוח ספר, או להתארגן על סרטים טובים יותר (של אלן או של אחרים) שהושפעו ממנו.
לא צריך להיות משכיל או מבריק כדי לנחש לאן ממשיכה העלילה משם, בטח כשאתם כבר תוך כדי הצפייה. יחסית לסרט שמחבב כל כך את החוקרים והמתעניינים בפילוסופיה, הוא משאיר מעט מאוד מקום למחשבה ולהרהור. אין צורך שננסה להבין מה עובר על אייב וג'יל, כי הם פשוט יספרו לנו את זה בעצמם. הם טוחנים לממרח כל מחשבה שעולה לראשם, וגם הדמויות האחרות לא משאירות שום רגש או רעיון לעצמן. חוץ מקשקשת יש גם אזכורים תרבותיים שבמקום להפוך את הדמויות
למתוחכמות רק מחדדות את היותן קלישאה: השיטוט הכפייתי של אייב על חוף הים מהדהד לציור הרומנטי "הנזיר מול הים" וגם לספר "הזר" של אלבר קאמי, וכשהוא בבית הוא מעיין ב"החטא ועונשו" וב"הבנאליות של הרוע". ג'יל ואייב מצטטים את סימון דה בובואר בהתייחסותה לדמויות נשיות ככאלה שמוצגות רק ביחס לדמויות של גברים. מגוחך? לא יותר מהסצנה בה אמא של ג'יל רומזת שאייב הוא אינטלקטואל דמיקולו, כזה שאין לו רעיונות מעניינים במיוחד אלא בעיקר סגנון. נראה לי שאלן צוחק עלינו, אבל היי, לפחות מישהו צוחק כאן.
ונחזור לרגע לסגנון. זו אחת הפעמים היחידות שבהן הסטייל האלני לא גרם לי לחבב אפילו קצת את הסרט. לא היה בו שום דבר שיציל אותו מהרדידות של עצמו - לא איכות הצילום ולא הקסם האישי של השחקנים (שעושים עבודה די טובה בהתחשב בנסיבות). הכתיבה של אלן בסרט הזה מנכרת מאוד, גם אם הדמויות נדמות כאהיבות כשהן בפעולה. הוא כותב אותן בשילוב של אהבה וגיחוך. אייב הוא "אינטלקטואל" כפי שריטה היא "אישה בשלה" וג'יל היא "סטודנטית צעירה". מובן שהנשים מוצלחות בהרבה ממושא אהבתן, אבל קשה לחבב באמת דמות שנמצאת שם רק כדי להניע את הדמות הראשית לפעולה, או להאיר צדדים באישיותו. יש לנו קצת קשר רגשי אל ג'יל כיוון שהיא מקבלת את רשות הדיבור כקריינית, אבל היא מספרת סיפור על מישהו אחר שהיא רק הזדמנה במקרה למלא תפקיד בו. זו הצורה שבה מעדיף הבמאי לדמיין את חייו של הגבר החושב - נשים יפות יתעניינו בו רק בזכות עליונותו השכלית, בין אם הן תמימות או מנוסות. הדיבור המרשים והרעיונות הנאצלים יהפכו אותו למושא הערצה, לכוכב הרוק של האקדמיה.
קשה להכחיש שגם "קסם באור הירח", סרטו הקודם של אלן, היה חלטורה מביכה, אבל העיצוב התקופתי והסיפור הקליל לפחות הפכו אותו נעים לצפייה ולא משעמם כמו הבא אחריו. ויש גם את עניין הפרש הגילאים - לפחות בתחום אחד "איש" מתעלה על "קסם". בין סרט לסרט, הפרש הגילאים בין אמה סטון לשחקן שלצידה הצטמצם ב-14, מה שמוריד אותו מדרגת "פדופיליה" לסתם "משבר גיל הארבעים". 
נעמה רק
 ולסיכום :
שני כוכבים

לא עובר בכדל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה