יום שישי, 28 באוגוסט 2015

פרש בודד

"פרש בודד" הוא אחד הסרטים הכי חינוכיים שאפשר להעלות על הדעת. קודם כל, זה סרט שחמט, ולא כזה שמציג אותו כמשחק חנוני לילדי עשירים שלא הסתדרו בכדורגל. להפך - המשחק הוא מרד נעורים, משהו לברוח בשבילו מהבית ומכל מה שהכרת, ספורט שיכול להרוס אך גם להציל חיים. אם ארגוני מורים היו מקיימים טקס פרסי קולנוע משלהם, תהיו בטוחים שהסרט הזה היה זוכה בשלל קטגוריות, מ"הנושא הראוי" דרך "ילד עם חיים מסריחים ממש מוצא נחמה במשהו חיובי" "ייצוג הולם לתרבות מעניינת ולא מוכרת" ועד "גיבור פגום שאוהבים בכל זאת".
אותו גיבור, ג'נסיס פוטיני, הוא גאון שחמט שכונה בעבר "הפרש הבודד" (במקור "Dark Horse", יותר דו משמעי וקצת פוליטי), הסובל מהפרעה דו קוטבית. אחרי שהשתחרר מאשפוז ארוך, הוא מנסה לשקם את חייו לא בעזרת הישגים אישיים, אלא דווקא בעזרה לאחר. האחר, הפעם, הם קבוצת שחמט המורכבת מנוער בסיכון, וכן האחיין שלו, מאנא, שסופג התעללויות בדרכו להתקבל לכנופייה של אביו. שכחתי משהו? אה, כמובן, את המשפט האהוב כל כך על מורים ומחנכים: הסרט מבוסס על סיפור אמיתי.
כל המרקחת הזו עשויה להישמע כמו קלישאה ענקית, אבל זה דווקא סרט די מעניין. ראשית בגלל שהוא מתרחש בחלק הפחות לבן ויותר עני של ניו זילנד, שבו הילדים והמבוגרים מוצאים שפה משותפת באלים ובסיפורים של המיתולוגיה המאורית. במקביל, כנופיית האופנוענים הקשוחה של אריקי, אחיו הגדול והקשוח של ג'נסיס, כוללת בשמה את שמו המאורי של ניו זילנד, "Aotearoa". השורשים המאוריים מביאים איתם לא רק תרבות עשירה ומיתולוגיה אפית, אלא גם התמודדות יומיומית עם גזענות והסללה אל שוליי החברה.
תופתעו לדעת שבתחרות השחמט אליה מייחלת להגיע הקבוצה שמוביל ג'נסיס רוב המשתתפים בהירי שיער ולבושים בהידור. "פרש בודד" הוא לא סרט מכעיס כי הוא אומר את האמת, והאמת היא שהחיים מתאכזרים לפעמים גם לאנשים טובים.
מבין שלל הנושאים שהסרט מזכיר יותר ופחות בהרחבה, מעניין להסתכל על תפיסת הגבריות שבו. ספציפית יותר - לדמותו של מאנא המתבגר והמאבק הפנימי והחיצוני בין שני המודלים הגבריים המובילים בחייו. מצד אחד נמצא אריקי, התגלמותו הגשמית של המאצ'ואיזם. מין העבר השני נמצא ג'נסיס, גבר "פגום" לא רק כיוון שהוא מתקשה לתפקד כאדם מבוגר ולדאוג לעצמו, אלא גם כי יש בו משהו א-מיני. הגבריות בכלל לא נוכחת בחייו, לא בהקשר רומנטי-מיני ולא בכל הקשור לתכונות "גבריות" קלאסיות. הוא לא חזק אלא נבון, אינו אגרסיבי או אנוכי, מעדיף להקריב את עצמו למען הנבחרת שלו (קריצה לשחקני השחמט שבקהל), והוא אמיץ כפי שרק אדם שהחברה כבר מזמן לא מצפה ממנו להיכנע לתכתיביה יכול להיות. והנה הרגע שבו הסרט הופך מסר "חינוכי" להתנהגות "מטורפת". ג'נסיס מעדיף לסכן את עצמו מאשר לחיות בסביבה אלימה. כמוהו, גם הסרט מתעקש להשאיר את האלימות שבו כמעט לחלוטין מחוץ לפריים.
וזה המקום לדבר על הדמות הראשית ועל השחקן קליף קרטיס, זוכה פרס ה"היה זוכה באוסקר אם היו שמים בהוליווד על קולנוע מניו זילנד" באותו טקס ידוע לשמצה. הסרט מבהיר לנו היטב שג'נסיס הוא אדם חולה, לא "חולה" בסגנון ההוליוודי, כזה שבעיותיו מסתכמות בנוירוזה חיננית, אלא אדם שברור לנו (גם אם זה מציג אותנו באור לא מחמיא) למה קשה לסביבה לקבל אותו. בשלב מוקדם יחסית בסיפור הוא מוסיף חטא על פשע והופך להומלס. כשהמחלה של ג'נסיס מתפרצת, היא עושה את זה במלוא כיעורה, הופכת אותו לשבוי שלה ומקשה עלינו לראות אותו כדמות רב מימדית. זה עצוב, אבל קל יותר לרחם מאשר להזדהות עם אדם חולה, וזה אמיץ להציג לראשונה את הגיבור כשהוא בשיאה של הנפילה. אבל אם בתחילה קבלת ההחלטות שלו נראית לנו, כמו גם לדמויות בסיפור, פזיזה, לא חכמה ואפילו טעונה בהרס עצמי, בהמשך מתחוורת לנו המאבק ההישרדותי בו הוא נתון. המטרה היא לא אליפות השחמט, אלא חילוץ של אישיותו מתוך התהום.

 כשהוא באינטרקציה עם דמויות אחרות, במיוחד עם הילדים, יוצא כל הטוב שבו. החשיבה המהירה, הלב הגדול, השאפתנות והנאיביות לצד ראיית כמעט צלולה של המציאות. כן, ברגעים מסוימים עולה החשש שמי שהפך את הקבוצה לנבחרת יהיה גם זה שיפיל אותה, אפילו בלי להתכוון לכך. זה מה שמחזיק את הסיפור ומונע ממנו ליפול לקלישאות - הסוף הטוב הוא כבר לא מובן מאליו, כי גם כשמשהו טוב קורה, זה לא אומר שהעולם הפך להוגן.
נעמה רק
ולסיכום :
ציון: 4
בכדל: לא עובר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה