יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

אהבה וחסד

הסרט "אהבה וחסד",המביא את סיפורו של בריאן וילסון, מנהיג להקת הביץ' בויז, עוסק בין הייתר בייצוג ובחקירה של תהליכי יצירה על ידי זה שהוא מזמין אותנו לשהות דקות ארוכות עם וילסון ונגניו באולפן ההקלטות בעת העבודה על יצירתו/יצירתם. והוא עושה זאת גם דרך הצורה שלו המהדהדת בקולנועית את הצורה המוזיקלית ה"וילסונית" המתאפיינת בהרמוניה מורכבת להפליא, ומתבססת על חיבורים מוזיקליים בלתי צפויים.
באחד הקטעים בסרט, מתריעה נגנית אולפן בפני וילסון שהוא מחבר שני סולמות שאינם מתחברים. "אצלי בראש זה מתחבר" הוא משיב. באנלוגיה לכך, הסרט בנוי משתי תקופות שונות בחייו של וילסון, המציגות כל אחת וילסון שונה לחלוטין, ונפגשות, נפרדות ובעיקר נעות ומתפתחות באופן מקביל כמו שני נושאים ביצירה מוזיקלית.
התקופה הראשונה, במחצית השניה של שנות ה-60, מציגה וילסון כאמן גאון בעל חזון, השואף להתפתח אל מעבר לגבולות שהגדירה עבורו הצלחתו. התקופה השניה, הממוקמת בשנות ה-80, מפגישה אותנו עם וילסון מעורער נפשית ומולעט בתרופות, כשכבר אינו עוסק במוזיקה. הוא פוגש את מלינדה לדבטר ומפתח איתה קשר, שטומן בחובו הבטחה לגאולה.

בנוסף לשני "הנושאים המוזיקליים" הללו ובדומה לאופן בו וילסון מתזמר אל תוך יצירותיו, נביחות כלבים, פעמונים וצפצפות ודיבורי רקע,  שוזר אל תוכו הסרט עוד מיני חומרים מגוונים: דימויים איקוניים של הביץ' בויז, שחזור צילומי הקליפים שלהם, צילומי "וידאו ביתי" לכאורה, בצבעים הרוויים האופייניים לאותה תקופה. התמהיל הזה יוצר מעין קולאז' אקספרסיבי ופיוטי, המשקף לעתים את המצב התודעתי של וילסון, ולעתים מבטא דווקא את הטעם והאווירה  של תקופת שיא הצלחתם בשנות הששים, כפי שנטבעה בזיכרון התרבותי. האפקט הנוצר הוא מרגש ומהפנט.
הסרט כמו פועל לא רק דרך הסיפור אלא באופן חושי ישיר, תוך שהוא לוחץ על בלוטות הזכרון, הגעגוע והכמיהה. העובדה שוילסון הוא גאון הסובל ממחלת נפש מעלה אל פני השטח את שאלת הקשר בין גאונות ל"טירוף", שאלה שקיבלה בתרבות שלנו מעמד מיתי. אולם הסרט מיד חותר תחת החיבור האוטומטי בין השניים על ידי הדגשת הניגוד בין הוילסונים של שני הזמנים.
הסצינות באולפן ההקלטה מתארות את מה שוילסון ה"גאון המוזיקלי" עושה כניסיון לממש חזון פרטי חסר שפה וצורה עדיין בעולם שלנו. הדרך שלו לשם עוברת בפריצת גבולות ובשבירת מוסכמות מקובלות.  תהליך זה עשוי בהחלט להתפס כביטוי של טירוף. אבל בחינה מדוקדקת מגלה את וילסון היוצר באולפן כמנהיג מרשים ובלתי מעורער, מופת של שפיות וחוזק, שהנגנים הספקנים הולכים אחריו בבטחון ובאמונה גם כשהוא שובר מוסכמות מוזיקליות. מרשים לראות את וילסון הכה פגיע בסצינות אחרות, מטפל בשלווה במייק בן דודו כשזה מתפרץ ומחבל בעבודה באולפן.
סצינות אלו באולפן ההקלטה הילכו עליי קסם ממש. הרגשתי שאט אט נחשפת-לא נחשפת בפניי האלכימיה ההופכת חזון מעורפל ומופשט, אנדרלמוסיה של כלים וקולות, חריקות וטעויות והקפדה טכנית על פרטים, ליצירה מגובשת ושלמה. הרגע בו השיר נשפך לפתע מהפסקול שלם ומוגמר הוא רגע מצמרר ומרגש. גם הצילום של סצינות אלו בשפה כמו דוקומנטרית (מצלמת כתף, חיתוכים ומעברים תזזיתיים, זומים מחוספסים), המדגישה את הפער בין ההתחלה הגולמית והמחוספסת ליצירה המוגמרת והמלוטשת, תורמת להגברת תחושת הפלא.
מול וילסון הנחוש, הממוקד והמתפקד של שנות הששים ניצב וילסון הכבוי והחולה של שנות השמונים, שמחלתו גבתה ממנו מחיר כבד מנשוא: את יצירתו עצמה. הניגוד הזה מבהיר את המשמעות מכמירת הלב של לסבול ממחלת נפש ופותח פער ממשי בין גאונות ויצירתיות ל"טירוף".
הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא, איך לא, בייצוג הנשים הבעייתי שלו. לכאורה הכל בסדר: מלינדה (אליזבת' בנקס במשחק מרהיב ומלא ניואנסים) היא אשה חזקה, עצמאית ובעלת עומק רגשי. יותר מזה, היא הגיבורה בפועל של הסיפור: היא זו שמניעה את העלילה, והיא זו שעומדת בפני הכרעות קשות. עם זאת, גם כגיבורה היא אינה אלא כלי בשירותו של וילסון. העולם הפנימי שלה נעדר כמעט לחלוטין. מלבד הפרט על עיסוקה, לא נמסר דבר על חייה, שאיפותיה ומחשבותיה אלא אם כן הם נוגעים ישירות לוילסון. כאשר הם יוצאים, השיחה סובבת כמעט לחלוטין סביבו. מלינדה נמצאת שם כדי להקשיב, להתפעל, להכיל ולהציל ולא כדמות מעניינת שעומדת בפני עצמה.  
מעבר לכך, התאכזבתי מהנוכחות הקלושה בכלל של נשים בסרט, ובפרט בכל הנוגע לשותפות בתהליך היצירתי. למשל, מרילין, אשתו לשעבר של וילסון, שמבזיקה לרגעים ספורים בלבד, שוב מאכלסת את המקום הצפוי והסטיריאוטיפי של האשה המכילה, שכל תפקידה לספק רקע נוח לחייו וליצירתו של בעלה. ייתכן שזהו פשוט שיקוף עצוב של המציאות. מה שבטוח הוא שזה שיקוף עצוב של תפיסות, דימויים ואופני ייצוג מוטמעים ומקובעים כבר שקל ונוח ליפול אליהם. הרי מאד מתקבל על הדעת, למשל, שוילסון התייעץ עם אשתו לגבי יצירתו, כפי שעשו יוצרים ויוצרות רבים עם בני-בנות זוגן. ולגבי בנותיו ואמו של וילסון  - להן לא טורח הסרט לייחד שום מקום כלל.
רונית קולבק
 ולסיכום :
לא עובר בכדל.
כוכבים – 4


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה