ריקי והפלאש

שני סרטים שראיתי השבוע עוסקים כביכול באותו הנושא, ושונים אחד מהשני כמו שמיים וארץ. הראשון הוא "חובשת קרבית", שיעלה בקרוב, והשני הוא "ריקי והפלאש" – בו עוסקת הביקורת הזו. שני הסרטים האלו עוסקים באישה, שהיא גם אמא וגם אשת קריירה, מנסה לשלב בין השניים וחוטפת על כך. שני הסרטים כל כך דומים מהבחינה הזו, עד שיש בהם אפילו את אותו מונולוג – "אם גבר היה עושה את זה, אף אחד לא היה מדבר, אבל אני אישה ואני פועלת ככה, אז אני חוטפת מהחברה". במילים אלו ממש (טוב, באנגלית). אבל בעוד "חובשת קרבית" עושה זאת בצורה מורכבת ומדהימה, "ריקי והפלאש" שטחי למדי ולא מצליח להעביר את המורכבות שנמצאת ללא ספק בתסריט שכתבה דיאבלו קודי (ג'ונו). אבל לא ראיתן, ואתן גם עדין לא יכולות לראות, את "חובשת קרבית", אז נחזור לריקי והפלאש.

ריקי, ששמה המקורי הוא לינדה (מריל סטריפ, שגם בסרט הגרוע ביותר היא מדהימה, וזה לא סרט גרוע ביותר, אז בכלל), היא זמרת וגיטיריסטית בלהקת רוק די כושלת בשם "ריקי והפלאש", ומופיעה מדי לילה בבר קטן בקליפורניה, שם היא מנגנת גרסאות כיסוי. ריקי כבר מבוגרת והסרט לא מנסה לרגע להסתיר זאת, וגם לא היא. בנוסף ללהקה, יש לה גם שלושה ילדים – ג'ולי (ממי גרמר, בתה של סטריפ במציאות), ועוד שני בנים, שנמצאים באינדיאנה. הסרט נפתח בכך שריקי צריכה להגיע לאינדיאנה מקליפורניה בעקבות משבר חמור שקורה לבתה, ודרך הנסיעה הזו והשהייה של ריקי אצל בן זוגה לשעבר, פיט (קלווין קליין החמוד), אנחנו לומדות על כל מערכות היחסים של המשפחה, על בעיות הקריירה, החלטות שגויות או נכונות, ודעות פוליטיות כאלו ואחרות.

מתבקש לדבר על כך שבמרכז הסרט נמצאת דילמה ממנה סובלות נשים רבות בעולם, המנסות לשלב קריירה ואמהות וחוטפות על זה מהחברה, אבל הבעיה העיקרית של הסרט היא שדווקא הדילמה הזו לא מטופלת כמו שצריך ונמצאת בעיקר במונולוג שצוטט בפתיחה של הביקורת הזו, בלי שכבות נוספות של מורכבות. הביקורת המוטחת בריקי/לינדה היא ברורה מדי, ואין ניסיון אמיתי לטפל בה. בכלל, שאר הבעיות בסרט גם נפתרות מהר מדי, ורוב הזמן הוא נשאר חד ממדי, אפילו כשלוקחות בחשבון את ההופעה הטובה כתמיד של סטריפ, והמפתיעה ביותר של בתה במציאות, גרמר.

אבל בעיניי זו תהיה טעות להשאיר את הביקורת הזו כך. נכון, הסרט שטחי. אבל מתחת לפני השטח, עולה תמונה קצת שונה, שהבימוי הסתמי למדי (ומוזר שכך, היות ומדובר בג'ונתן דמי, שמאד יודע לביים דמויות נשיות מורכבות כפי שראינו ב"שתיקת הכבשים") לעיתים מסתיר. לינדה/ריקי היא עוף מוזר בקולנוע האמריקאי של היום. היא רפובליקנית המתנגדת לאובמה ולא מוכנה להזכיר את שמו, הומופובית, עזבה את ילדיה על מנת לפתח קריירה שלא צלחה וחיה עם גיטריסט שעזב גם הוא את ילדיו לאחר שבגד באשתו עם חשפנית. כל הדברים ברשימה הזו, אפילו לחוד, היו צריכים לגרום לצופה לא לאהוב אותה, לא להתחבר אליה, לרצות שהיא תיכשל. במקום זה, לינדה/ריקי מצליחה להתגבר על כל המכשולים האלה, שמציב בפניה התסריט, ולהיות דמות שאני אוהבת, ושהצופות יאהבו גם. היא לא רעה כמו הומופובים אחרים בקולנוע, והיא לא דחויה כמו רפובליקנים שהקולנוע האמריקאי אוהב להסתכל עליהם מלמעלה – אלא אם כן הם בצבא, כמובן.

"ריקי והפלאש" הוא סרט שסולח לגיבורה שלו, לגיבורים שלו, לדמויות שלו, הוא נותן להן ולהם הזדמנות שניה בחיים האלה, לחזור ולהיות נאהבים על ידי אלו שרואים את הסרט, ועל ידי המשפחה שלהם עצמם. התסריט של קודי מבקר את ההומופוביה של ריקי, אבל לא את דעותיה הפוליטיות. הוא נותן מבט על הבחירה שלה בקריירה על פני משפחה, אבל גם מאפשר למשפחה שלה לקבל אותה בסופו של דבר בזכות הקריירה זו. אי אפשר לתקן את העבר, וזה ברור גם מהסרט והיה מוזר אם לא היה כך, אבל אפשר לחלוטין לבנות עתיד משותף – אם נסלח ונבין אחת את השני, שזה הדבר היחיד בערך שהסרט הזה מצליח לעשות היטב.

חוץ מזה, מריל סטריפ שרה ויש מוזיקה מעולה למי שאוהבת רוק אמריקאי ישן, ומי שלא אוהבת, לא נורא, זאת עדיין מריל סטריפ.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

3 כוכבים

עובר בכדל.