יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

המתמחה

"המתמחה" הוא עוד אחד מהסרטים האלה על מתמחה שהיא כביכול נחותה יותר מהבוס שלה, אבל מצליחה ללמד אותו מספר דברים ולהפוך את העיניינים על פניהם, להוכיח את עצמה תוך השארת הסדר האמיתי על כנו אבל עם טוויסט. הטוויסט, במקרה של סרטה של ננסי מאיירס ("זה מסובך", "החופשה" ועוד מליון קומדיות רומנטיות), מתרחש פעמיים. פעם ראשונה כשהמתמחה הוא גבר בגיל השלישי (בן 70!), ופעם שנייה כשאני פתאום שמה לב שאן האת'אווי יכולה להיות מהממת.

אז בגלל שסיפרתי לכן כבר לא מעט, בכל זאת אמשיך בכמה משפטים. בן (רוברט דה נירו) הוא  פנסיונר משועמם ומקסים שמחפש מה לעשות עם עצמו ועם השעמום, ומתחיל להיות מתמחה בחברת סטארט אפ אינטרנטית שמנוהלת ביד רמה על ידי ג'ולז (אן האת'אווי) בוסית קשוחה אך קצת מעופפת, שהיא גאונה בתחומה ובכלל, אמא לבת ונשואה למאט (אנדרס הולם), שנשאר לרוב בבית עם הילדה. חוץ ממערכת היחסים (האפלטונית!) שמתפתחת בין ג'ולז לבן, הסרט גם מתאר לנו את מערכת היחסים של ג'ולז עם בן זוגה שעזב את עבודתו כדי להיות עם הילדה בבית, ואת המסע של ג'ולז לחפש מנכ"ל לחברה שלה – כנגד רצונה.
כל הקטע של הסרט מתמקד בהיפוך התפקידים המגדריים שאנחנו היינו מצפות להם (אם היינו בשנות התשעים) בן ג'ולז לבן. דה-נירו, הלוא הוא בן, עובר פמיניזציה מטורפת החל מהפריים הראשון של הסרט ועד כמעט סופו, הוא לבד, הוא חמוד, הוא אוהב בגדים, יש לו המון מהם, הוא מתמחה כמעט משועמם והכי חשוב – הוא מוטרד מינית ברחוב ובמשרד. לעומתו, האת'אווי/ג'ולז היא מנהלת סטארט אפ סופר מצליח משלה, עסוקה בטירוף, לא רואה את הבת שלה, רוצה לקיים יחסי מין עם בן זוגה כשהוא עייף מדי, לא אהובה על ידי האמהות בבית הספר ועוד ועוד דברים שגורמים לנו כל הזמן לרצות להגיד, וואו, היא אישה! היא לא אמורה לעשות את זה. שוב, אם היינו בשנות התשעים.

הבעיה היא שבאמת כל הסרט מתמקד בזה, כל הפאנצ'ים של הסרט מתמקדים בזה, וכל המתח העלילתי סובב סביב זה. ולמה זאת בעיה? דבר ראשון, כי זאת תחבולה עלילתית שעובדת רק ברגעים הראשונים של הסרט ואחר כך אפשר לשכוח ממנה ואי אפשר לבסס עליה סרט של שעתיים. דבר שני, כי אם כבר רוצות להפוך יחסים מגדריים, למה לעשות את זה לגבר מבוגר, שגם ככה מבחינה חברתית עובר פמיניזציה כל הזמן, ועדיין נחשב לאוכלוסייה מוחלשת כמעט כמו נשים בכל מקרה? תנו לי גבר לבן בשנות השלושים לחייו במצב כלכלי טוב ובנוסף להכל חתיך, ותעברו אותו את היפוך מערך הכוחות הזה, ואז אולי יהיה חומר לעשרים דקות של סרט, עדיין לא לשעתיים. להפוך את הגיל השלישי לנשים? קל מדי ולא מעניין. שלישית, אם כבר רצתה הבמאית להפוך את יחסי הכוחות, שתעשה את זה עד הסוף. ג'ולז אולי מנהלת את החברה, אבל שורות הדיאלוג היחידות שמתיחסות למשהו כלכלי-מספרי-שיווקי שאינו עיצובי או קשור באיך מפעילים פייסבוק, נשארות אצל הגברים – ובעיקר אצל בן. למעשה ג'ולז לאורך כל הסרט לא אומרת שום דבר על החברה שלה, ובן הוא זה שמציל את המצב – זה היפוך תפקידים? לא באמת. השורה היחידה בסרט על טבלת אקסל נאמרת על ידי בן. ואחרון חביב – זה נורא נחמד להפוך תפקידים כשמדובר ברוברט דה נירו, אחד השחקנים הכי מוערכים והכי גבריים על מסך הקולנוע שלנו אי פעם, אבל זה לא אומר שצריך לתת לו לנסות לחזור לעצמו בסצנה מגוחכת של רבע שעה שבה הוא מנסה לגנוב מחשב נייד ופורץ לבית בניסיון להחזיר לעצמו את הגבריות האבודה שנותרה אי שם ב"צייד הצבאים".
וחבל, כי הסרט יכול לעבוד. כי הרגעים שבהם אן האת'אוויי ורוברט דה נירו עושים סתם שיחות, עובדים מדהים. הדיאלוג שלהם בו האת'אוויי מסבירה לדה נירו שהיא מפחדת להיקבר לבד, הוא אחד הרגעים היפים בסרט, ואחד הרגעים היפים של האת'אוויי בכלל. הרגעים בהם הסרט הופך לדרמה אמיתית, ולא לניסיון לקומדיה, הם רגעים מהממים והלוואי שהיו יותר מהם, אבל לצערי הם כל כך מועטים בסרט.

יש איזה מלכודת בעולם הפמיניזם הליברלי להגיד שהיפוך תפקידים הופך דברים לפמיניסטיים. כמו למשל הטענה שג'וני ואבירי הגליל היא סדרה פמיניסטית כי הנשים בה צורכות מין. אז זהו, שלא. פמיניזם לא אומר שנהפוך לגברים ונתחיל להשתמש באחרים, לנצל אותם ולהתעמר בהם. פמיניזם לא אומר לקחת מגברים ולתת לנשים. ברגע שנבין את זה, אולי נוכל להתחיל לעשות סרטים וסדרות פמינסטיות באמת – כאלו שלא באות על חשבון מישהו, כאלו שלא באות על חשבונינו. כי זה לא אמיתי, ורואות את זה.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
3 כוכבים

עובר בכדל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה