הוטליין

ממש בקלות אפשר לדלג על "הוטליין" ולא ללכת לראות את סרטה התעודי של סילבינה לנדסמן, שהכותרת שלו מזכירה פרסומות של MTV  משנות התשעים, והיח"צ שלו כל כך מועט עד שלא כתוב עליו בשום מקום, והוא מוקרן בהיחבא בסינמטק. בקלות. וחבל.

כי "הוטליין" הוא אחד הסרטים הכי חשובים שמוקרנים עכשיו בקולנוע כלשהו. לא משנה איך אתן קוראות להם – פליטים, מסתננים, מהגרי עבודה, עובדים זרים – אחרי שתראו הוטליין כבר לא יהיה ספק מה מצבם של הפליטים בישראל, וגם לא יהיה ספק מה מצבן של תושבות השכונות בדרום תל אביב (בעיקר נשים תושבות מוצגות בסרט). הוטליין מביא את סיפורו של המוקד לפליטים ומהגרים בתל אביב, על העובדות והעובדים שבו, המתנדבות, המנהלות, עורכי הדין, הפונות והפונים, ואפילו חברי הכנסת המעורבים בעניין הפליטים מסיבות כאלו ואחרות.

כנסים, וועדות הכנסת, סיורים ל"סהרונים", פגישות במשרד, עיכובים ביציאה מהארץ, המצלמה של לנדסמן נמצאת בכל מקום, ו"הוטליין" מגיע לכל מקום ואתר. סגנונה של לנדסמן, שמי שמכירה את סרטיה הקודמים יודעת בדיוק למה לצפות – מצלמה שהיא זבוב על הקיר א-לה פרידריך ווייזמן, סצנות ארוכות (לפעמים להחריד), שוטים מרוחקים, מלחמות פוקוס עיקשות – לא השתנה וגם פה לנדסמן פשוט שוהה עם הדמויות, עורכת בעדינות, מנסה לתת כמה שיותר מהמציאות הקשה וכמה שפחות להתערב.

אבל היא מתערבת, ועוד איך. עצם הבחירה בנושא, הסצינות, הדמוית, הצילום בכנסת וההחלטות בעריכה מה להוריד ומה להשאיר – מאד ברור לנו מהי דעתה של לנדסמן, והיא עושה עבודה טובה מאד בלשכנע אותנו שהיא צודקת. ובכל זאת, אחת הסצנות הראשונות של הסרט מראות דווקא את התמונה ההפוכה כמעט – של תושבי (ובעיקר תושבות) השכונות. בכנס שהתקיים הן מקיפות את מנהלת המוקד, סיגל רוזן, וצורחות עליה ללא הירף. כשהאוזן מפסיקה לצלצל, אנחנו מתחילות לשמוע אותן, הן מתארות בעיות קיומיות, קשות. נכון, קשה להקשיב להן כי כל הבעיות שלהן עטופות בגזענות, אבל אם מקלפים את הגזענות – אפשר להבין אותן.
הפתיחה של הסרט כך מאפשרת ללנדסמן לעשות את מה שכל מאמר טוב עושה – לוקח טענה, מפרק אותה לחתיכות, ואח"כ מראה תמונה שלמה יותר, יחד עם הביקורת. הפליטים, לעומת הנשים, שקטים. אין להם זכויות, חלקם אפילו לא רוצים להיות פה, רק שאין להם לאן ללכת. חצי מהסרט לא קוראים להם בכלל פליטים, אלא מסתננים, והבלבול בטרמינולוגיה ממשיך – והסרט לא מנסה להתעלם ממנו, כי התמונה, כאמור, מורכבת.

מורכבת ככל שתהיה, המצב העולה מהסרט עגום. המחנות בסיני והעינויים שעוברים על אלו המגיעים אליהם (עוד על המחנות האלה אפשר למצוא בסרטה המעולה של קרן שעיו, "כופר נפש"), העובדה שאין להם כמעט למי לפנות בישראל, ההתעללות הנפשית והפיזית שהפליטים עוברים כאן אבל בעיקר – חוסר האכפתיות ועצימת העיניים. בסצינה אחת אמורה אישה להשתחרר מ"סהרונים". היא לא משתחררת. הפקיד במשרד אומר לעורך הדין שמגיע מטעם המוקד – תשתחרר עכשיו, עוד שעה, מחר, מה זה משנה. דברי הפקיד מחלחלים פנימה, ומצטרפים לדבריהם של חברי הכנסת – לאף אחד לא אכפת.

לא משנה מה אתן חושבות על הסיטואציה. "הוטליין" נותן לנו תמונה שאף אחד לא מדבר עליה, כי לאף אחד לא אכפת, וכולנו יודעות בעיקר מה שאומרים לנו בתקשורת. "הוטליין" הוא סרט תעודי אקטיביסטי כי הוא יכול, והוא צריך, לחולל שינוי. אבל רק אם תראו אותו. אז בבקשה.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

ארבעה כוכבים