יום ראשון, 31 בינואר 2016

חדר

ג'ק בן חמש. הוא יודע זאת כי אמא סיפרה לו יום קודם לכן שמחר יחול יום הולדתו, ומחר הוא היום. הוא מתעורר בחדר, לצד אמא ומודיע שהוא בן חמש. הוא מברך את כל רהיטי החדר בבוקר טוב: המיטה, המנורה, הארון, גם האמבטיה והכיור. הוא מברך גם את חלון התקרה ממנו נשקפים שמיים כחולים רחוקים, שהוא לא ממש מכיר. "חדר" הוא כל עולמו של ג'ק. ארבעה קירות ובתוכם גם אמא, מעט צעצועים וספרים, טלוויזיה ישנה, נחש קליפות הביצים שהרכיב בעצמו על חוט ושטיח. אבל עבור אמא "חדר" הוא לא העולם ובטח לא הבית. "חדר" הוא צינוק ממנו עליהם להימלט.

יום שלישי, 26 בינואר 2016

ספוטלייט

בפוסטר של "ספוטלייט" יש ארבעה גברים במשרד עם אישה אחת. כולם נראים מאד רציניים ורואים את הפנים שלהם, אבל הפנים של האישה כמעט בלתי נראים בגלל השיער שלה. הם בלבן ואפור, היא בשחור. לא רציתי ללכת לראות את הסרט. נמאס לי כבר מקולנוע שאין בו תפקידים לנשים, נמאס לי מסרטים שמדירים אותנו ומשאירים אותנו מאחור. לא רוצה ללכת. גם גשם. נגררתי בעל כורחי כי מצאתי טרמפ עם חברה. מזל.

יום ראשון, 24 בינואר 2016

האיש שנולד מחדש

האמת שיצאתי מאוכזבת מהסרט, האיש שנולד מחדש וחשבתי שהדבר הפשוט ביותר לעשות הוא לא לכתוב עליו, הרי הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא מהיקרים לליבי ומאז הסרט בבל הוא בכלל אחד המרתקים ביותר שיש, א ב ל הביקורות המהללות של קולגות שלנו רדפו אותי מכל עבר: יצירת מופת, השראה, מצוין, נפלא, יצירה עוצמתית... כך כתבו ואני לא מצליחה לשתוק וחייבת לכתוב "המלך עירום".

יום שלישי, 19 בינואר 2016

הנערה הדנית

מלאת חששות הגעתי ל"הנערה הדנית". לא כל כך מלראות את הסרט, אלא מלכתוב את הביקורת הזאת אחר כך. איך אני יודעת מה זאת חוויה טרנסג'נדרית בדיוק? איך אני יודעת אם היא עוברת כמו שצריך, אם הדמויות אמינות? ואז חשבתי לעצמי שרגע, אני גם לא גבר, ובטח לא גבר שחור, או כל דבר אחר שהוא לא אני, ועדיין אני כותבת על הדמויות האלה, ורואה סרטים איתן, ומזדהה או לא. אז בינתיים אקרא קצת מה הקהילה הטרנסית חשבה על הסרט, אבל עד שזה יקרה, אבוא לראות את הסרט כמו שאני באה לראות כל סרט. וכך היה.

יום ראשון, 17 בינואר 2016

שמונת השנואים

החדש של טרנטינו – זה בכל מקום. אם נרצה או לא, שמענו שיש את הסרט הזה, ואנחנו גם בטח רוצות לראות אותו. יש סרטים שיש לי הרגשה שלא משנה מה יגידו – עדיין נרצה לראות אותם. וזה נכון לגבי טרנטינו כמו שזה נכון לגבי וודי אלן. כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי, די, ליאור, את לא נהנית, הסרטים כבר לא טובים, ובכל זאת אני חוזרת שוב ושוב. למרות שהסרט נמשךשלוש שעות. למרות שלא אהבתי את הסרטים הקודמים. למרות הכל. ככה גם בשמונת השנואים. אבל לעומת ג'אנגו שהיה פשוט שממון מוחלט בעיניי, שמונת השנואים לא משעמם.

קרול

אני מאוהבת בטוד היינס, באמת. עוד מאז וולווט גולדמיין (ביי בואי), דרך "הרחק מגן עדן", ודרך כל תקופת דגלס סירק שהייתה לי לפני כמה שנים והגיעה לשיאה דווקא ב"מילדרד פירס" של היינס. המלודרמה היא אחד הז'אנרים האהובים עליי, ואין כמו היינס ואלמודובר כדי לגרום לי לרצות להיות שם. ומי עושות מלודרמה טוב יותר מלסביות? אין ספק שאנחנו חומר מעולה למלודרמה. אז גם שנות החמישים, גם טוד היינס וגם לסביות? "קרול" היה נשמע כמו מאסטרפיס עוד לפני שראיתי פריים אחד מתוכו. וגם תוך כדי.

יום שבת, 16 בינואר 2016

קומדיה אלוהית

בטריילר של "קומדיה אלוהית", הסרט שהיה מועמד לפרס הסרט הזר בגלובוס הזהב (אבל לא זכה), אנחנו רואות את קתרין דנב במיטה עם גורילה, וגבר מרושל שטוען שהוא אלוהים. שני הדברים האלה כבר אמורים לגרום לנו לרצות לראות את הסרט הזה, כי מי לא רוצה לראות את קתרין דנב שוכבת עם חיית פרא? (אל תענו לי בבקשה).

יום ראשון, 3 בינואר 2016

הסופרג'יסטיות

איך בכלל להתחיל לכתוב ביקורת על סרט, כשברור שהנושא שלו חשוב פי מאה מהאיכות הקולנועית שלו? איך לבקר קולנוע שהחשיבות שלו היא לא באיך הוא עשוי, אלא בעובדה שהוא בכלל נעשה? אולי ככה, עם השאלות האלה, נכון לגשת לדבר על "הסופרג'יסטיות", סרטה של שרה גברון (בריק ליין).