יום שלישי, 26 בינואר 2016

ספוטלייט

בפוסטר של "ספוטלייט" יש ארבעה גברים במשרד עם אישה אחת. כולם נראים מאד רציניים ורואים את הפנים שלהם, אבל הפנים של האישה כמעט בלתי נראים בגלל השיער שלה. הם בלבן ואפור, היא בשחור. לא רציתי ללכת לראות את הסרט. נמאס לי כבר מקולנוע שאין בו תפקידים לנשים, נמאס לי מסרטים שמדירים אותנו ומשאירים אותנו מאחור. לא רוצה ללכת. גם גשם. נגררתי בעל כורחי כי מצאתי טרמפ עם חברה. מזל.

"ספוטלייט" של טום מקארת'י, הבמאי של "אנשי התחנה" המעולה, עוסק בסיפור האמיתי של מחלקת התחקירים של ה"בוסטון גלוב", שהוציאו לאור את הפרשה של ההתעללות המינית של כמרים בילדים וילדות, אבל בעיקר ילדים. הוא מספר כיצד התחקיר התחיל, נעשה, ונגמר, ואת התוצאות שלו, בלי לחסוך ביקורת מהצוות העצמו וממערכת העיתון, וכמובן בלי לחסוך בביקורת על הכנסייה.
מדובר בסרט מרתק, שהחזיק אותי במתח לכל אורכו למרות שידעתי היטב את הסוף, כולנו יודעות. ההתחקות אחר העבודה העיתונאית הסיזיפית שרחוקה שנות אור מהדימוי של העיתונות שאנחנו מכירות, אחר עבודתם של עורכי הדין, הפרטים הקטנים, הכל תורם לכך שהסרט הרבה יותר מעניין מסך חלקיו, למרות שבהחלט מדובר כאן בסיפור מעניין גם לקריאה בעיתון בלי לראות את הסרט.

לכל אורכו של הסרט אנחנו נמצאות בתוך המתח הזה שבין הדת ואלוהים המשגיח מלמעלה, לבין מה שקורה במציאות. כמעט אין שוט בחוץ ללא כנסייה, ואם היא לא מצולמת – אנחנו שומעות את הפעמונים שמכריזים על שעה. בעזרת הסרט אנחנו מבינות מה שידענו או אולי לא ידענו קודם, זה לא אלוהים שם למעלה, זה אנחנו פה למטה שהפכנו לגדולים יותר מהחיים. מי שאחראיים על המוסדות הדתיים הם בני אדם, אין בינהם ובין האלוהות שום קשר, הם רק נעזרים בזה כדי לגרום לנו לפחד, וכדי לעשות מה שהם רוצים. לפעמים הם רוצים לעשות טוב, לפעמים הם רוצים לעשות רע. בסרט זה לא האלוהים שעומד למשפט, זה המוסדות, וזה מה שעשו עם האלוהים הזה, ולעיתים גם בשמו.
ולגבי האישה האחת – כשמדובר בסיפור אמיתי אז קשה לי יותר להתעצבן על הייצוג שנכתב בתסריט אבל אני מתחילה לתהות עוד אחורה – מדוע היתה רק אישה אחת בצוות התחקירנים? הרי ידוי שנשים הן לרוב תחקרניות. האם זה כי מדובר בעיתונות? האם אנחנו יכולות להיות תחקריניות (המקצוע שלפחות בישראל משלמים בו הכי פחות ועובדות בו הכי הרבה) אבל לא יכולות להתקדם לעיתונות חוקרת? הרבה מהעיתונאיות יגידו שאכן כך הדבר. ובכל זאת, תוכניות הטלוויזיה העוסקות בתחקירים מעסיקות יותר נשים מאשר העיתונים, ויותר נשים מאשר במהדורות החדשות. אבל זה לא משנה את העובדה שאנחנו בקושי נמצאות בתקשורת.
במקרה של "ספוטלייט", האישה היחידה בצוות, סשה פייפר (רייצ'ל מק'אדמס) לפחות קיבלה משפחה (סבתא ובן זוג), כל שאר העיתונאים או חיים לבד, או עם משפחה שאין נמצאת על המסך.
רייצ'ל מק'אדמס גם קיבלה את אחת הסצנות הכי טובות בסרט, לעומת שאר השחקנים שעושים עבודה טובה בלי קשר, אבל אף אחת מהסצינות שלהם לא חקוקה במוחי כמו המפגש של פייפר עם הכומר המודה בפניה בלי שום בעיה במעשים שלו. מייקל קיטון, ליב שרייבר,  ג'ון סלייטרי וסטנלי טוצ'י מאד טובים, ורק מארק רופאלו, שבאופן כללי אני מעריצה את האדמה שהוא דורך עליה ושמחה כל פעם שאני רואה אותו – מאכזב בהופעה מנייריסטית ומעצבנת שכל מה שבא לי לעשות כל הזמן זה לצעוק לו מהקהל שירים כבר את הראש ויוציא את הידיים מהכיסים. ידיים בכיסים זה לא איפיון דמות, סתם מציק.
"ספוטלייט" הוא סרט מרתק. הסיבה היחידה שאני לא נותנת לו ציון מלא היא כי הוא עשוי בצורה יחסית משמימה. הצילום לא ממריא, המוזיקה לא עוזרת, וכן, יש רק אישה אחת משמעותית. חבל.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
4.5 כוכבים
עובר בכדל


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה