יום ראשון, 31 בינואר 2016

חדר

ג'ק בן חמש. הוא יודע זאת כי אמא סיפרה לו יום קודם לכן שמחר יחול יום הולדתו, ומחר הוא היום. הוא מתעורר בחדר, לצד אמא ומודיע שהוא בן חמש. הוא מברך את כל רהיטי החדר בבוקר טוב: המיטה, המנורה, הארון, גם האמבטיה והכיור. הוא מברך גם את חלון התקרה ממנו נשקפים שמיים כחולים רחוקים, שהוא לא ממש מכיר. "חדר" הוא כל עולמו של ג'ק. ארבעה קירות ובתוכם גם אמא, מעט צעצועים וספרים, טלוויזיה ישנה, נחש קליפות הביצים שהרכיב בעצמו על חוט ושטיח. אבל עבור אמא "חדר" הוא לא העולם ובטח לא הבית. "חדר" הוא צינוק ממנו עליהם להימלט.

כך מתחיל הסרט "חדר" שמוטב יהיה לצופיו לדעת כמה שפחות על עלילתו. עבור מי שבכל זאת מתעקש\ת ואינו חושש\ת מספוילרים: ג'וי (ברי לארסון) אמו של ג'ק (ג'ייקוב טרמבלי), נחטפה בהיותה בת 17 על ידי פסיכופט (שון ברידג'ס) שכלא אותה בחדרון צר ובו חלון תקרה ודלת כניסה עם קוד הידוע רק לו. בחדר עוברת ג'וי התעללות נפשית ומינית וגם יולדת את בנו של האדם שכלא ואנס אותה, אותו היא מכנה ניק הזקן. בנקודת הפתיחה של הסרט היא כלואה בחדר כבר 7 שנים ללא כל קשר עם העולם החיצוני, מתקיימת ושורדת בזכות גידול בנה ואמצעים דלים שמספק ניק הזקן. זהו כאמור, יום הולדתו החמישי של ג'ק ובו היא מרגישה שהגיע הזמן לגלות לו את סיפורם האמיתי ולנסות לברוח.


"חדר" מבוסס על ספרה של אמה דונהיו (שסיפורו אמנם בדיוני אך מבוסס על מקרים דומים למתואר בו בעולם) שגם כתבה את התסריט ומועמדת עליו לפרס האוסקר (בקטגוריית התסריט המעובד). הסרט אותו ביים לני אברהמסון האירי ("פרנק") מועמד לעוד שלושה פרסי אוסקר, בהם פרס הסרט הטוב ביותר. במקור נכתב הספר כולו מנקודת מבטו של ג'ק הילד. כאשר פנה אברהמסון לדונהיו על מנת להציע לה לעבד את הספר לסרט, החלה העבודה המשותפת והשתנתה נקודת המבט. חלקו הראשון של הסרט, שהוא גם חלקו המוצלח יותר, אכן מסופר כולו מנקודת מבטו של ג'ק, ועל כן האימה שבגילוי האמת על חייה של ג'וי נחשפת בהדרגה. חלק זה צולם כולו באולפן על מנת ליצור תחושה קלסטרופובית, והצילום בו מזכיר טכניקות דוקו, הרבה עבודת מצלמת כתף וטריקים המשלבים זוויות נמוכות, על מנת להקנות ל"חדר" מראה גדול ורחב יותר. הבימוי של אברהמסון עדין ורגיש וכך הוא אינו הופך את "חדר" לחגיגת זוועה ופורנוגרפיה של מעשה אונס. שגרת חייה האיומה של ג'וי מתוארת במרומז או דרך פס הקול, והדגש שניתן הוא על החיים שמנסה ג'וי ליצור לבנה באמצעות השפה, המילים, הסיפורים והתקשורת הקרובה ביניהם.
חלקו השני של הסרט נפתח בסצנת הבריחה המרהיבה של ג'ק, מהמותחות והמשובחות שנתקלתי בהן, עם דגשים צילומיים נכונים ושוב שילוב נכון של פס הקול ומשחקו האדיר של טרמבלי. כאשר ג'ק ואמו מתאחדים  ומשוחררים מכליאתם, הם מאושפזים בבית חולים ונפגשים עם הוריה של ג'וי. עד מהרה תגלה ג'וי כמה השתנה בסביבתה. לעומתה ג'ק הפתוח והשמח יתקשה להסתגל לעולם שבחוץ, עולם שלא היה מודע אליו עד כה ואף יתגעגע וירצה לחזור ל"חדר". ג'וי תנסה להכיל את המתרחש הסביבה ואת שהתרחש בעבר כמו גם העובדה שהוריה, בלית ברירה, המשיכו בחייהם לצד תחושת האשמה המכרסמת בהם.
דמויותיהם של ההורים (ויליאם ה מייסי וג'ואן אלן) כמו דמותו של בן הזוג החדש של האם (טום מקק'מוס) שטוחות, בעיקר בהשוואה לשתי הדמויות הראשיות שאליהן הורגלנו עד לשלב זה של הסרט ופער זה מורגש למדי. הסרט הופך למעין מלודרמה משפחתית ומוצג כעת מנקודת מבטה של ג'וי בעיקר. גם השפה האמנותית של הסרט משתנה בהתאם והופכת בנאלית יותר, הן מבחינת הצילום והן מבחינת העריכה. עם זאת, הופעותיהם של ברי לארסון וג'ייקוב טרמבלי עוצרות נשימה ממש. אין ספק שמועמדותה של לארסון לאוסקר על משחקה המטלטל והמשכנע מוצדקת . טרמבלי, תגלית אמיתית, כבר הספיק להרשים בתפקידי דיבוב שונים ובסרט "להתעורר מפחד". הוא לא נופל לקלישאות המשחק המוגזמות המאפיינות בדרך כלל ילדים – שחקנים ועל כך אחראים גם הבמאי ועורך הסרט, שידעו להנחות את טרמבלי הצעיר במהלך הצילומים ולבנות בעריכה משובחת את דמותו עם תמהיל של וויס אובר ותגובות רגשיות מדויקות ואמינות.

על אף שחלקו השני נופל משמעותית מחלקו הראשון "חדר" מספק חוויה קולנועית עשירה, מותחת, מרגשת ועוצמתית המסרבת להרפות. בחירותיו המושכלות של הבמאי, המתמקדות ברגש, במלחמה על החיים והשפיות הן שהופכות אותו ליצירה שונה ובולטת בנוף האוסקרים המקרטע הנוכחי, וללא קשר לעונת הפרסים – לאחד הסרטים הכי טובים שנעשו אי פעם על הורות. 
מור קומפני
ולסיכום :
4 כוכבים
בכדל - 3 מתוך 3

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה