יום שבת, 2 באפריל 2016

האמת של פריץ באואר

הסרט החדש "האמת של פריץ באואר" מצטרף לגל של סרטים שנעשים בשנים האחרונות בגרמניה ומתמודדים עם העבר שלה. סרטים על אייכמן, על מנגלה, על העם הגרמני – כולם מראים תמונה של עם שמוכן להתמודד עם עברו האפל, ולא רק שהוא מוכן – אלא שהוא צריך.

ב"אמת של פריץ באואר" (בגרמנית – המדינה נגד פריץ באואר), מדובר על פרקליט המדינה פריץ באואר (בורגהארט קלאוזנר), יהודי מבוגר מאד, שמשימת חייו, לפחות כרגע, היא למצוא את אדולף אייכמן ולהביא אותו למשפט בפרנקפורט. בדרך הפתלתלה שבאואר הולך בה, אנחנו מתוודאות לסיפור חייו כמו גם לסיפורו של עורך דין צעיר ושאפתן, קרל אנגרמן (רונלנד זרפלד), שמתגייס לעזרתו. הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, עוסק בכל התלאות שעבר באואר בדרך – והן כוללות, כמובן, נקודה ישראלית והרבה מאד שאלות על הדרך שבה ממשלת גרמניה התמודדה עם העובדה שרוב האנשים במקומות הגבוהים בה, היו בעלי עבר נאצי כלשהו.
אנחנו הצופות יודעות שאייכמן נשפט בישראל, אבל זה לא מפריע לסרט להיות מרתק, גם כשהסוף ידוע מראש. אני, לדוגמא, מגיעה עם ידע רחב יחסית על התקופה ובכל זאת הסרט הצליח להוסיף לי המון על דברים שלא היה לי מושג לגביהם.
הסרט לא חוסך בביקורת על גרמניה של אחרי המלחמה, וגם לא ישראל והדרך בה המדינה בחרה להתמודד עם אייכמן – ביקורת שחנה ארנדט לא חסכה, וגם הסרט עוסק בזה בכמה משפטים שלא ייעלמו מעיני הצופות הישראליות.

אבל "האמת של פריץ באואר" אינה רק על ציידי נאצים. דמותו של באואר מצטיירת כדמות בעייתית, ספק פדופילית, שסבלה קשות בתקופה בה הומוסקסואליות היתה אסורה על פי חוק, הרבה בגלל סעיף 175, אותו הקשיחו הנאצים, וממשלת גרמניה של אחרי המלחמה לא טרחה לתקן את המעוות. עורך הדין אנגרמן, ידידו של באואר, גם הוא מנהל פרשייה קצרה עם טרנס*, שמובילה, בסופו של דבר, לטוויסט בעלילה.
אני בוחרת להתעכב על העלילה המשנית הזו כדי לעלות שאלה, אם לא בעיה. גם ב"נערה הדנית", גם כאן, גם ב"טרנסאמריקה", ובסרטים נוספים העוסקים בטרנס* (הכוכבית מייצגת הכללה של הגדרות ומגדרים, על הרצף בין המינים והזהות הטרנסית), השחקניות והשחקנים אינם טרנסים בעצמם. הייצוג הטרנסי, שגם ככה לוקה בחסר בקולנוע, לא עושה צדק עם הקהילה הזו. גם אם הייצוג עצמו הוא של דמויות חיוביות (ובשנים האחרונות הוא כן), העובדה שנשים וגברים סיסג'נדרים (התאמה בין המין למגדר) משחקים את הדמויות הללו, אומרת דרשני. האם אין זה זילות של הקהילה? האם אין שחקניות או שחקנים טרנס*? גם אם המטרה היא להנגיש לצופות את הדמויות, עדיין – ב"נערה הדנית", הדמות הראשית ראתה את עצמה והגדירה את עצמה כאישה, מדוע גבר מגלם אותה? כאן, לפחות מדובר בדמות הרואה את עצמה כאישה וגם מגולמת על ידי אישה, אולם יש לי הרגשה שראוי יותר היה ללהק שחקנית טרנסית, היות וגם ככה הדמות עצמה אינה מוצגת באור חיובי במיוחד.
נכון, אין חובה ששחקניות לסביות ישחקו לסביות, או שהומואים ישחקו הומואים וכו', אבל כאשר מגדר סובל כל כך מתת ייצוג, המטרה, לפחות לדעתי, היא לא רק לתרום לנראות מוגברת, אלא לעזרה לקהילה המוחלשת הזו, ועזרה כזו יכולה להתבטא גם באפשרויות תעסוקה. ככל שטרנס* ימשיכו להיות מגולמים ומגולמות על ידי שחקניות ושחקנים שאינם כאלו, לא רק שהייצוג יפגע, אלא הקהילה עצמה. הקולנוע הוא יותר מייצוג על המסך – הוא גם התעשייה עצמה.
לסיכום, "האמת על פריץ באואר" הוא סרט מרתק, גם בנקודות החלשות שבו, והוא מעלה שאלות מעניינות ונוקבת על גרמניה של אחרי המלחמה. אז נכון, בנוסף לייצוג הטרנסי גם הייצוג הנשי לוקה בחסר (עד מאד, אפילו), אבל הסרט מכפר על זה במקומות אחרים. לא צריך לראות בקולנוע כי בכל זאת לא מדובר ביצירת מופת צילומית, אבל שווה.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
4 כוכבים

לא עובר בכדל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה