יום ראשון, 19 בפברואר 2017

ג'קי

בואו נאמר שסרט על אישה, מפורסמת ומוכרת שלא תהיה, שנכתב על ידי גבר ובוים על ידי גבר אחר, לא מעורר ציפיות גדולות. לפחות לא ממני. אבל יש לי חיבה לא מוסברת לנטלי פורטמן, ואני מאד אוהבת שחזורים היסטוריים, וגם הטריילר היה נראה מבטיח (יחסית).

ג'קי, או איך שאני אוהבת לקרוא לו – ג'קי: שתדעו שלעולם לא תהיה נשיאה בארה"ב, מראה את ההתמודדות של ג'קי קנדי (נטלי פורטמן, קצת דומות) עם הרצח של בעלה, הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי (או ג'ק, כמו שהיא קוראת לו כל הסרט וזה מאד מבלבל), תוך כדי שימת דגש על כמה דברים שקרו קודם לכן, בינהם עיצוב הבית הלבן מחדש (מאורע שנחשב לסופר חשוב בהיסטוריה של הבית הלבן, בלי ציניות).
ג'קי קנדי היתה אחת מהנשים הכי פופולריות שהיו חלק ממוסד הנשיאות האמריקאי. הסרט יכול היה בקלות לספר את הסיפור שלה, לדון בביוגרפיה שלה, בהתמודדות הקשה שהיתה לה עם המוות של שניים מילדיה, בדיכאון העמוק שהיא שקעה בו. אבל זה לא סקסי. יותר סקסי שהיא אשת הנשיא, שהיא עיצבה את הבית, שהיא היתה ב"היסטריה מוחלטת" אחרי המוות שלו ורצתה לשלוט בכל פרט בהלוויה - כי זה הרי לא הגיוני שכשמישהו/י שאהבת, שחלקת איתו/ה את חייך, מת/ה, לא משנה באיזו דרך, תרצי לשלוט בכל פרט בהלוויה שלו/ה.
בעוד הגברים לא מחכים דקה אפילו אחרי המוות של קנדי כדי להכתיר לנשיא (ובכוונה אני משתמשת במילה הזו) את לינדן ג'ונסון, ג'קי מגיבה בצורה הכי טבעית אולי כשמישהו/י שקרוב אלינו מת/ה. היא עצובה. מאד עצובה. לא רק שבן זוגה מת, הוא נרצח והגופה שלו התמוטטה עליה באוטו, כשהדם והמוח מהראש שלו מתפזרים על גופה. הסרט דווקא מדגיש את זה, אבל זה בעיקר כדי להראות לנו כמה נורא היה המוות של קנדי, ולא כמה קשה להתמודד עם זה. בכלל, כל ההתמודדות של ג'קי קנדי, ה-first lady, נראית לי באופן אישי מאד הגיונית ובכלל לא משוגעת, אבל הסרט לא מסכים איתי. וגם העיתונאי חסר השם שמראיין את ג'קי לא מסכים איתי, נראה שהוא קצת שונא אותה, ובוודאי לא מרחם עליה או מראה איזושהי חמלה.
לא שהוא חייב, מי היא, אחרי הכל? היא לא נשיאה. היא אשת הנשיא. 
בשחזור המדהים שעושה הבמאי פבלו לארין לספיישל "סיור בבית הלבן עם גברת ג'ון קנדי" (כן, אפילו אין לה שם, אבל זה כבר לא אשמת הבמאי אלא התרבות), שואל המראיין את ג'קי – מה יקרה כשאשת הנשיא הבאה תגיע? השורה הזו לא מצליחה לצאת לי מהראש כל הסרט, המחשבה שאולי יום אחד יהיה בן זוג לנשיאה אפילו לא עוברת בראש של המראיין, או של היוצרים. אחרי השורה הזאת אני מבינה פתאום שכל הסרט מראה לי "אישה של", ואפילו "אישה היסטרית של", ולמרות שיש פה נסיון לתת דיוקן שלה, ואין שוט בלעדיה כמעט, הסרט ממש לא עליה. במקום זה מדובר בסרט על מורשתו של קנדי שצריכה להישאר בכל מחיר, ועל המאמצים שג'קי קנדי עשתה כדי לשמר אותה. החשיבות שלה בסרט נמדדת במאמצים שעשתה כדי לשמר את המורשת שלו. היא מוקפת במשפחה שלו, באנשי הנשיא שלו, במאבטחים שלו, בנשיא שיבוא אחריו, בעיתונאי שרוצה לשמוע בעיקר עליו. והיא? מה איתה? מזל שיש לה את ננסי (גרטה גרוויג) כדי שיהיה לה לפעמים מישהי אמפטית כלפיה.
בכל רגע נתון בסרט היא אשת הנשיא, וככה היא צריכה להישאר. לרין הבמאי מצליח בצורה נפלאה בעיניי לשחזר אירועים היסטוריים ולשמר את ההיסטוריה, ולאורך כל הסרט הוא מדגיש את החשיבות שיש בשימור המורשת של קנדי הנשיא וכמה ג'קי קנדי היתה חלק מהשימור הזה, וכחלק מהמסורת הוא רוצה - וגם מצליח – לשמר את ג'קי קנדי במקום הראוי לה בהיסטוריה בעיניו – אשת הנשיא. כי המורשת אומרת שיש גבר נשיא ואשה שהיא אשת נשיא. לעולם לא הגיבורה, תמיד הצל של הגיבור. כשהיא מנסה לסגל לעצמה סובייקטיביות מסוימת, העולם מכה אותה. אם אפשר לומר משהו טוב על הסרט הזה (פרט לשחזורים המושלמים), זה שהוא בהחלט מראה כיצד היא חוטפת מהעולם. אבל הוא לא מראה זאת בצורה שתאפשר לה להתנגד, וזאת למרות שבחייה האישיים היא בהחלט היתה דמות שרחוקה מאד מפסיביות.
התסריט לא נכתב השנה, ואני לא יודעת בדיוק מתי הוא נכתב אבל לפי האינטרנט ב-2010 הוא כבר היה קיים. מדובר בשנתיים אחרי שהילארי קלינטון התמודדה מול אובמה כמועמדת הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, והפסידה. כולנו זוכרות שהשנה היא דווקא זכתה להיות המועמדת הדמוקרטית, אבל הפסידה לטראמפ. יציאת הסרט ב-2016 מעבירה לנו מסר חד וברור – אולי טראמפ הוא לא האיש שאנחנו רוצות, כי צריך לשמור על המסורת הדמוקרטית, אבל בוודאי שלא אישה. המסר הזה היה עובר גם ב-2010, רק בלי טראמפ.
ובכל זאת יש סצנה אחת מדהימה בסרט, שאולי רק בזכותה שווה ללכת. הסצנה שבה ג'קי צריכה לספר לילדיה שאבא שלהם מת. הילדים קטנים מאד, וג'קי, ברגישות מדהימה, מספרת להם לאט לאט מה קרה, בלי להסתיר, בלי לייפות, ובעיקר בלי אף גבר שאומר לה מה לעשות. בזכות הסצנה הזו – ובזכותה בלבד, אנחנו מגלות שהיו לה עוד ילדים שמתו. סיפור שלם שלא מסופר לנו על ידי התסריטאי שאומר שרצה להביא למסך את ג'קי קנדי שאנחנו לא מכירים, והביא לנו אשת נשיא שמתלבשת יפה.
ליאור אלפנט
ולסיכום :
שלושה כוכבים (כי לא נרדמתי, כי השחזורים מדהימים וכי נטלי פורטמן טובה).
עובר בכדל



תגובה 1:

  1. "...שנכתב על ידי גבר ובוים על ידי גבר אחר, לא מעורר ציפיות גדולות." תודה, לא ידעתי שרק אחרי שתי שורות אני יצחק.

    השבמחק