יום רביעי, 29 במרץ 2017

היפה והחיה

בקהילת מבקרי וחובבי הקולנוע מתנהל בימים אלו ויכוח סוער בשאלה האם העיבוד המחודש של דיסני ל"היפה והחיה" – גרסת הלייב אקשן לסרט האנימציה משנת 1991 – הוא יצירה קולנועית לגיטימית או מוצר מיותר ונטול ערך אמנותי, חלק מגל הלייב-אקשן בו מטביעה דיסני את כל סרטי האנימציה שלה (וכלל בשנים האחרונות את "מליפיסנט", "סיננדרלה" ו"ספר הג'ינגל"), שכל מטרתו היא לסחוט מהלימון הסחוט לעייפה הזה עוד קצת כסף. מבלי להיכנס לדיון על ערכו הקולנועי והאמנותי של הסרט, אני רוצה להתייחס דווקא לסוגיית הייצוג הנשי בסרט, מכיוון שכאן לסרט יש דווקא ערך רב
בל, בגילומה של אמה ווטסון – שגילמה כילדה את הרמיוני גריינג'ר בסדרת סרטי הארי פוטר, ובחרה בקפידה את התפקיד הזה להיות לה תפקיד ראשי ראשון כאישה בוגרת - היא נסיכת דיסני שנותנת לפטריארכיה יופי של בעיטה בפרצוף.
אני כותבת את זה בזהירות, כי הנסיבות הכלליות של הסיפור עדיין לא השתנו. "היפה והחיה" עדיין מבוסס על אגדת עם צרפתית, שמטרתה לחנך ילדות טובות להתחתן עם מי שאבא שלהן אומר: את אמנם כלואה בביתו, אבל גם אם הוא נראה לך בהתחלה כמו מפלצת - אם תתני לו הזדמנות אולי הוא יהפוך לנסיך. בל של סרט האנימציה אמנם לא נשלחה לטירה במצוות אביה, אולם היא מתאהבת במפלצת שכולאת אותה בביתה - ומציעה לה חיים מעניינים יותר מהשעמום הפרובינציאלי שבכפר – במה שמומחים לבריאות הנפש יגדירו בוודאי כתסמונת שטוקהולם. 
גם בל של ווטסון כבולה לאותם תנאי בסיס: היא נכלאת בביתו של החיה בניגוד לרצונה, היא מתאהבת בו, אהבתה משחררת אותו והופכת אותה לנסיכה. זה לא המה, זה הלמה והאיך.
נתחיל מזה שבל בועטת בפטריארכיה עוד בהיותה בת כפר. היא יצירתית ובעלת תבונת כפיים, כמו אביה, אלא שבעוד הוא מתמקד ביצירות אמנות יפות אך חסרות ערך – היא עצמה פרקטית בהרבה, וממציאה מכונת כביסה. היא לא רק יודעת ואוהבת לקרוא – היא גם מנסה ללמד ילדות אחרות (וסופגת על כך גינוי והשפלה). היא דוחה שוב ושוב את גסטון, מושא הערצתן של כל בנות הכפר, ונימוקיה רציונליים: אנחנו לא יכולים לגרום זה לזו אושר. גם כשהיא כבר מגיעה לטירתו של המפלץ, היא מוכיחה כי היא חכמה ומתוחכמת יותר משני הגברים שבחייה: מאביה, עליו היא מערימה כדי לקחת את מקומו כאסירה, ומהחיה עצמו כשהיא רוקמת תכנית בריחה, מצליחה להגשים אותה וחוזרת לטירה – פעמיים – מרצונה החופשי.
גם סיפור האהבה הנרקם בין היפה והחיה הוא סיפור פמיניסטי לעילא, ועל אף השם לו זכתה בסיפור – ליופיה של בל אין בו דבר. שני פרמטרים עיקריים מוצגים כבסיס למערכת היחסים הנרקמת בין השניים: הראשון הוא יכולתה של בל לעמוד מול החיה, לענות לו ולהתווכח איתו ללא מורא. היא מוצגת כשווה לו בכל הנוגע לאסרטיביות, ורבליות, תחכום ותעצומות נפש (מעניין לציין בהקשר זה שגם גסטון מתעניין בבל לא רק בשל יופיה – אלא בשל העובדה שיש לה אופי, שהיא לא נופלת לרגליו בעפעופים), והחיה הופך לחייתי פחות כבר מעצם האינטראקציה איתה. הפרמטר השני הוא תחביב משותף, שמעיד גם על תפיסת עולם דומה וערכים דומים: חיבתם של השניים לספרים. באחד הקטעים המרגשים בסרט (אותי, לפחות) הוא מכניס אותה, לאחר שהם מנהלים שיחה על שייקספיר, לספריה העצומה שלו ואומר לה: כל זה, שלך. בסצינה זו מוצגים לראשונה גם ניצני הומור – החיוני כל כך למערכת יחסים - בין השניים. את כל הספרים האלה קראת? היא שואלת אותו. לא את כולם, הוא עונה לה, חלקם כתובים ביוונית.

בל היא נסיכה שמגיעה משום מקום – היא בת כפר פשוטה, יתומה מאם, אוטודידקטית – ומשיגה את כל מה שיש לה בזכות היכולת שלה לעמוד באומץ נגד הממסד, נגד מוסכמות חברתיות ונגד מה שחושבים עליה. נכון שהאושר והעושר שלה עודם תלויים בנסיך משכיל ויפה תואר, אבל במציאות שבה נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים על עבודה שווה, ורבות רבות תלויות בני הזוג שלהם מבחינה כלכלית -  בל בסך הכל משווה תנאים לנשות המאה ה-21, ועושה את זה בתנאים שלה, עם בן זוג המתאים לה ולערכיה, תוך שהיא מבהירה שאם לא תמצא את האושר והעושר הזה היא לא מפחדת גם להזדקן לבד ובעוני. כבונוס, היא עושה את זה עם המלתחה המעולה בהיסטוריה, וגם בזה אסור לזלזל.
מיכל סופר זמרני
ולסיכום : 

4 כוכבים

בכדל – 3 (אם כוללים בהגדרה הרחבה של אשה גם קנקן תה).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה