יום חמישי, 16 ביוני 2016

ברש

הרבה זמן לא התרגשתי לכתוב ביקורת כמו שאני מתרגשת לכתוב את זו. לפעמים יש סרטים שאני מרגישה שהקמנו את האתר הזה בשבילם, ו"ברש" של מיכל ויניק הוא אחד מהם. לא כי אני חושבת שלא יכתבו עליו, יכתבו עליו. אלא כי אני רוצה לכתוב עליו.
אז אפתח בגילוי נאות מתבקש, ותוכלו להחליט אם אתן רוצות להמשיך או לא. מיכל ויניק, הבמאית של "ברש", היא אחת מחברותיי הטובות ביותר. במקום שזה ימנע ממני לכתוב על הסרט שלה, המצב הפוך, ואני מרגישה שיותר מכולם אני מוכרחה (וגם רוצה) לכתוב עליו, "ברש" לא צריך להיות קורבן לחברות שלנו, להיפך. במיוחד שבמקרה הזה, מדובר בסרט שאני אוהבת בכל ליבי, והייתי אוהבת אותו גם אם לא היתי מכירה את מיכל בכלל.

עכשיו כשאתן יודעות את האמת, שמחה שבחרתן להמשיך לקרוא. 
"ברש", סרטה הארוך הראשון של מיכל ויניק (עשתה לפניו שני קצרים שזכו להצלחות רבות, והיא גם תסריטאית מוערכת מאד), עוסק בנעמה ברש (סיון נועם שמעון) ובמשפחתה הלא מתפקדת במיוחד. אביה (דביר בנדק) לא לחלוטין מודע למתרחש סביבו וסוחב איתו טראומות ממלחמות בהן השתתף, אמה (עירית פשטן), מנסה לשמור על קור רוח כלשהו אבל החיים מונעים זאת ממנה, אחיה (עמית מוכתר) הוא בעיקר קישוט משפחתי שרק מחכה להזדמנות להיות יותר מזה (והוא יקבל אותה), ואחותה – ליאורה (בר בן וקיל), פקידה בשלישות, ובעיקר לא נמצאת. "ברש" נע בין הדרמה המשפחתית שסובבת את העלמותה של ליאורה מהבסיס בו היא משרתת, לבין חייה החברתיים הפעילים מאד של נעמה, תלמידת תיכון שמסתובבת עם החברות שלה (עינב בר וקורל בוסידן) שעושות דברים רגילים של תלמידות תיכון, עד שהן פוגשות כולן בדנה הרשקו (ג'ייד סקורי) - בה נעמה מתאהבת.

יש עוד המון דברים שקורים, אבל אני רוצה שתראו את הסרט, אז לא אספר. מה שכן אומר הוא ש"ברש" הוא הרבה יותר מדרמה משפחתית שפוגשת דרמת נעורים – הוא סיפור על פער דורות ותפיסות – אבל גם על גישור, הבנה וקבלה. והקבלה מתחילה בעיקר בהתמודדות של הדמות הראשית, נעמה ברש, עם מה שקורה לה בחיים, וההתאהבות שלה בדנה הרשקו. לעומת סרטים אחרים העוסקים בנושא, לנעמה עצמה אין בעיית זהות. היא מקבלת בזרועות פתוחות את השינוי שחל בה, ולא רק היא – גם חברותיה הטובות. הזהות הביסקסואלית של נעמה נמצאת ב"ברש" כמו כל זהות אחרת, והתמודדות של נעמה היא לא עם הזהות החדשה שהיא מגלה על עצמה, אלא עם הבעיות שמגיעות עם התאהבות חדשה, ועם הרצון בזוגיות. בעיות שעולות בכל מקום אחר. במובן הזה, "ברש" הוא סרט חלוצי למדי, גם ב-2016, כי למרות שהזהות המינית היא עיסוק מרכזי של הסרט, היא לא העיסוק המרכזי של הדמויות. יותר משנעמה ביסקסואלית, היא תלמידת תיכון, והיא חברה, והיא מאוהבת. ממש מאוהבת.
בנוסף לזהות המינית, "ברש" מתמודד גם עם זהות לאומית. ליאורה, המשרתת בצבא הישראלי, נעדרת מהבסיס כי היא רוצה להיות עם חבר שלה, שימי, המתגורר בכפר קאסם. או במילים אחרות, החבר הערבי שלה, שימי. הסרט משחק הרבה על המשותף והשונה בין המיעוט הלאומי לבין המיעוט המגדרי, ובלי להרוס יותר מדי אומר רק כי יש הרבה מאד משותף, ולא בהכרח לטובה. העיסוק במיעוטים מגדריים ולאומיים הופך את "ברש" להרבה יותר מסרט תיכון, או דרמה משפחתית. אחד הדברים המעניינים ביותר שעולים בסרט, הוא העיסוק בביטחון. והכוונה היא לא לביטחון צבאי, אלא דווקא להבדל בתפיסות הביטחון של נשים וגברים. זה לא חדש שנשים וגברים תופסות ותופסים ביטחון בצורה שונה, ובעוד ההגמוניה הגברית הישראלית אוהבת לחשוב על ביטחון במונחים צבאיים, מה שתורם בסופו של דבר להדרה מוחלטת של הנשים ממוקדי קבלת החלטות, כיוון שהן לא "מבינות", נשים תופסות ביטחון אחרת – ביטחון אישי, כלכלי, ללכת ברחוב בחושך, משפחה – ברור כי גם הן חשופות לאלמנט הצבאי של הביטחון, אך ממחקרים נראה שהוא לא הדבר החשוב ביותר עבורן.

ההבדלים האלו נראים היטב ב"ברש". בעוד גדעון, אב המשפחה, שואב את הביטחון שלו מסממנים לאומיים ומשירות צבאי, נראה כי את הנשים הביטחון הזה פחות מעניין, והן מעדיפות משהו אחר – ליאורה עוזבת את הצבא למען החבר, שהוא הנפש התאומה שלה, וזה שהיא מרגישה שישמור עליה, ואילו נעמה ברש מקבלת את הביטחון שלה מתוך בניית הזהות האישית והמינית שלה – ככל שהזהות קורמת עור וגידים, ככה הביטחון העצמי שלה עולה, ומה שיכול היה להסתיים כטרגדיה, מסתיים כעוד שלב נוסף, חשוב מאד, בחיים. בתוך תפיסת הביטחון הזו, לא פלא שהדברים אותם אומר אב המשפחה נתפסים כמגוחכים, שלא נאמר גזעניים – הסרט אומר בפירוש, ההיררכייה שקיימת היום בין הביטחון הצבאי לבין האישי אינה "רואה" את הנשים (כפי שגדעון לא רואה כלום), היא אינה נכונה, ולמעשה די מגוחכת. צריך לחשב מסלול מחדש, וכדאי לעשות זאת עוד בהתחלה – בתיכון. כי שם, בנעורים, הדלתות פתוחות הרבה יותר.
אני יכולה להמשיך עוד על כמה "ברש" הוא הסרט הראשון שראיתי שמתאר את החוויות שלי, ומספר את הסיפור שלי, והלוואי שהוא היה כשהייתי בת 17 והתמודדתי עם שאלות כאלו. 
אבל מספיק להיזכר בסצנה אחת מתוכו – בה נעמה ברש הולכת הביתה בחושך אחרי המפגש עם דנה הרשקו, ומריחה את האצבעות שלה בחיוך, כדי שגם אתן תוכלו להבין שנכון, לא חייבת להיות התאמה בין זהות הבמאית לזהות הדמויות (מגדרית, מינית, הכל) – אבל זה לא מזיק, כי זה מוציא סצנות כאלה, שהאמת צורחת מתוכן.
מיכל ויניק ליהקה לסרט שחקניות אנונימיות לחלוטין (להוציא את בנדק ופשטן), שעושות עבודה מדהימה, הליהוק מצטרף לצילום המעולה של שי פלג, לעריכה המצויינת של ז'ואל אלכסיס, ולא פחות חשוב – לפסקול המושלם של דפנה קינן, שזהו הסרט העלילתי הראשון שלה, ואני מאד מקווה שלא האחרון. רוצו לראות "ברש", זה יגרום ללב שלכן לחייך, וירגיש כמו הפעם הראשונה שהתאהבתן, לא משנה במי.
 ליאור אלפנט 
ולסיכום :
חמישה כוכבים

עובר בכדל 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה